עמארה
עמארה היא עיר על נהר החידקל בדרום עיראק, שנוסדה ב־1861, ובה ישבה מן המחצית השנייה של המאה התשע עשרה ועד שנות החמישים של המאה העשרים קהילה יהודית1.
קהילה חדשה בדרום
לפי ההיסטוריון משה גת, אחרי פתיחת תעלת סואץ ומעבר המסחר הבינלאומי מן הדרך של חלב ומוסול אל בצרה, גדלה האוכלוסייה היהודית בדרום עיראק1. יהודים התחילו להתיישב בעמארה ובקלעת צאלח, שנוסדה ב־1870, ובקהילות נוספות בדרום שלא ישבו בהן יהודים קודם לכן1.
פרנסה וחינוך
רוב יהודי עיראק בסוף התקופה העות׳מאנית היו סוחרים קטנים, בעלי מלאכה ורוכלים, ומעטים מהם היו בעלי קרקעות בדרום, בעמארה, בחילה ובדיוואניה1. חברת כל ישראל חברים פתחה בתי ספר גם מחוץ לבגדאד, ובהם בעמארה, ובוגריהם השתלבו לימים בפקידות של השלטון הבריטי ושל הממלכה העיראקית1. בשנות העשרים פעל בעמארה סניף של אגודה ציונית2.
מספרים
לפי טבלת המפקדים שמביאה האנציקלופדיה היודאית, במחוז עמארה חיו 3,000 יהודים ב־1920, 2,540 ב־1932 ו־2,145 ב־19472. גת מסביר את הירידה בהגירה החוצה: מתוך 10,750 יהודים שחיו בדרום עיראק מחוץ לבצרה ב־1920, נותרו שם 5,473 ב־1947, והירידה נרשמה בעיקר בעמארה, בחילה ובדיוואניה1.
מעמד חוקי
חוק העדה היהודית של 1931 הכיר בשלוש קהילות בלבד, בבגדאד, בבצרה ובמוסול, וב־1947 תוקן החוק והוסיף שתי קהילות, במחוז עמארה ובמחוז דיאלה1. לכל קהילה הייתה מועצה כללית שנבחרה לארבע שנים; בבגדאד מנתה המועצה 60 חברים, ובעמארה 101. המועצה בחרה את ראשי הקהילה ואישרה את התקציב השנתי1.
אחרי העלייה
ערב העלייה ההמונית לישראל, באמצע 1950, חיו בעיראק לפי גת כ־125,000 יהודים1. שנתיים אחר כך נותרו בעיראק כ־6,000, רובם בבגדאד ובבצרה, וקהילות קטנות בעמארה ובדיוואניה; עד סוף שנות השישים או תחילת שנות השבעים עזבו את עיראק גם רובם1.
ראו גם
מקורות
- The Socio-Economic Patterns of Iraqi Jewry in the Twentieth Century (Moshe Gat), Jewish Political Studies Review, Jerusalem Center for Public Affairs. הייסוד, ההתיישבות, הפרנסה, כל ישראל חברים, ההגירה, חוק 1931 ותיקון 1947, המועצה, אחרי 1952
- Iraq Virtual Jewish History Tour, Jewish Virtual Library (על פי Encyclopaedia Judaica). טבלת המחוזות 1920, 1932, 1947