יהדות תוניסיה

מי הם יהודי תוניסיה

לפי ההערכות, ראשית הקהילה לפני כ־2,300 שנה, אולי בקרתגו הפיניקית, ובתוניסיה נמצאו קבורות וכתובות יהודיות מתקופת קרתגו¹. בקהילה היו שתי קבוצות עיקריות, התוואנסה המקומיים והגראנה יוצאי ליבורנו, והגראנה חיזקו את קשרי המסחר והתרבות עם איטליה^{1, 2}. רוב היהודים ישבו בתוניס, ולצדה בג׳רבה, בגאבס ובערי החוף; ביוני 1950, לפי רישומי כל ישראל חברים, חיו בסוסה כ־5,500 יהודים, במוכנין כ־500, במהדיה כ־300 ובקירואן כ־150^{2, 3}.

בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמנים יוצאי תוניסיה יחד עם יוצאי אלג׳יריה: ב־2023 חיו בישראל כ־35,100 ילידי שתי הארצות ועוד כ־89,700 ילידי ישראל שאביהם נולד באחת מהן, ובסך הכול כ־124,800 איש¹².

עסלאמהבאהיברשהאומי

תוואנסה וגראנה

הגראנה היו צאצאי משפחות של אנוסים שחזרו ליהדות אחרי שהתיישבו בליבורנו, והם החלו להגיע לתוניסיה מתחילת המאה השבע עשרה לפי מקור אחד, ובמאה השמונה עשרה לפי מקור אחר^{1, 2}. הם היו מעטים, רובם היו אמידים יותר מן התוואנסה, והם דיברו איטלקית טוסקנית, ואילו התוואנסה, היהודים המקומיים, דיברו ערבית יהודית ומעמדם החברתי היה צנוע יותר². ב־1710 הקימו יהודי ליבורנו מוסדות קהילה נפרדים בהסכמה שבשתיקה של השלטונות, ותקנה מ־1741 אישרה את הפיצול; היא חודשה ב־1784 ובוטלה ב־1899². הגראנה היו כשמונה אחוזים מן היהודים, אך שילמו שליש ממס הגולגולת².

בתוניס חיו היהודים ברובע מיוחד, החארה, שהיה סגור בלילה, ושימש רובע יהודי נפרד עד 1857². משפחות שאימצו אורח חיים מערבי עזבו בהמשך את החארה, והגראנה התיישבו ברובע האירופי².

קירואן, ימי הביניים והתקופה העות׳מאנית

אחרי הכיבוש המוסלמי במאה השביעית חיו היהודים במעמד של בני חסות¹. מסוף המאה השמינית ועד תחילת המאה האחת עשרה הייתה קירואן מרכז תרבותי וכלכלי יהודי חשוב, ובה כתב רבנו ניסים בן יעקב, שחי בשנים 990 עד 1062, את חיבוריו בערבית יהודית^{1, 3}. בימי שלטון אל מוואחידון נאלצו יהודים רבים להתאסלם או להיהרג, ובימי החפצים התאוששו החיים היהודיים, גם בעזרת פליטים מספרד¹.

במאה השמונה עשרה ובמאה התשע עשרה ידעה הקהילה ביזה ופרעות, בהן ב־1752, ב־1808 וב־1864¹. ב־1857 הוצא להורג באטו ספז, עגלון יהודי, אחרי שבית דין שרעי הרשיע אותו בגידוף האסלאם בעקבות תקרית עם מוסלמי, וצרפת ובריטניה ניצלו את הפרשה כדי ללחוץ על הביי². באותה שנה הוכרז הפקט היסודי, שהשווה את מעמדם של היהודים, והוא נדפס ב־1861 גם בערבית יהודית^{1, 3}. חברת כל ישראל חברים פתחה בתוניסיה את בתי הספר המודרניים הראשונים לילדים יהודים¹. ערב החסות הצרפתית חיו בתוניסיה כ־25,000 יהודים, רובם בתוניס².

השפה: הערבית היהודית של תוניסיה

יהודי תוניסיה דיברו ערבית יהודית תוניסאית, ולה שלושה אזורי ניב: הצפון, ובעיקר תוניס; הדרום, ובעיקר גאבס; והאיים, ובעיקר ג׳רבה³. הניב היהודי שמר על הקו״ף, שבניבים תוניסאיים רבים הפכה לגימ״ל, ובו מילים עבריות, שלפי הערכה אחת הן כחמישה אחוזים מאוצר המילים³.

בית הדפוס הראשון בערבית יהודית נפתח בתוניס ב־1860, ובתחילת המאה העשרים יצאו בתוניסיה עיתונים בערבית יהודית, ובהם גם תרגומים של ספרות אירופית³. יוצאי תוניסיה בצרפת עברו ברובם לצרפתית³. בישראל עברו רוב בני העדה לעברית, ואת הניב מדברים בעיקר בני הדור המבוגר; לפי הערכה חיים בישראל כ־45,000 דוברים³.

עסלאמהבסלאמהברכאללה פיךבאהיברשהפיסהיזימברוקצחהיא כבדימילות חיבה בעדות

החסות הצרפתית ומלחמת העולם השנייה

ב־1881 הייתה תוניסיה למדינת חסות צרפתית, והיהודים נהנו מהגנה ומהזדמנויות כלכליות¹. בשנות מלחמת העולם הראשונה קמו בתוניסיה אגודות ציוניות, ובתקופה זו פרחה ספרות בעברית, בערבית יהודית ובצרפתית¹. בתחילת המאה העשרים היו זמרים יהודים בין הבולטים במוזיקה התוניסאית, ובהם חביבה מסיכה, שיח׳ אל עפרית ולילה ספז, שתרמו לתחייתה של המוזיקה המקומית².

בנובמבר 1942 השתלטו כוחות גרמניים על תוניסיה, והכיבוש נמשך עד מאי 1943¹. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב¹. ראשי הקהילה בתוניס נעצרו ב־23 בנובמבר 1942 ושוחררו כעבור כמה ימים, ו־5,000 יהודים נשלחו למחנות עבודת כפייה, שהגדול בהם היה ליד ביזרטה, ואחרים ליד ספאקס וסוסה¹⁴. ידוע על לפחות 46 יהודים שמתו בתקופה הזאת¹⁴.

העלייה וההגירה

ב־1947 חיו בתוניסיה כ־100,000 יהודים, ולפי הערכה אחרת כ־105,000 ערב העצמאות^{1, 2}. אחרי העצמאות ב־1956 גבר הלחץ מצד השלטונות, ובשנים שאחריה עזבו כ־80,000 יהודים¹. משבר ביזרטה ב־1961 ומלחמת ששת הימים ב־1967 הגבירו את היציאה². בשנים 1948 עד 1955 עזבו יותר מ־25,000 יהודים, ואחרי משבר ביזרטה עזבו ב־1962 כ־4,500². ב־5 ביוני 1967 הרסו מפגינים בתוניס חנויות של יהודים והציתו בתי תפילה, ובהם בית הכנסת הגדול של תוניס, שבו נשרפו ספרים וספרי תורה; הנשיא בורגיבה גינה את האירועים והתנצל לפני הרב הראשי². אחרי הפרעות עזבו רוב היהודים שנותרו: לפי מקור אחד כמחציתם לצרפת וכמחציתם לישראל, ולפי מקור אחר יצאו בשנים שאחרי הפרעות כ־7,000 לצרפת ו־2,362 לישראל^{1, 2}. בתחילת שנות השבעים נותרו בתוניסיה כ־12,000 יהודים, שלושה רבעים מהם באזור תוניס². לפי מקור זה, בני השכבות העממיות עלו בעיקר לישראל, והאליטה המשכילה התחלקה בין צרפת לישראל².

בשנים 1948 עד 1960 עלו מתוניסיה לישראל 36,862 איש: 13,293 מקום המדינה ועד סוף 1951, ו־23,569 בשנים 1952 עד 1960¹¹. בשנים 1961 עד 1971 עלו עוד 11,566¹¹. עולי תוניסיה ייסדו בין השאר את מושב גילת בנגב המערבי ב־1949⁹, ופליטים מג׳רבה ייסדו ב־1950 את מושב תלמים בחבל לכיש¹⁰. בנתיבות, שנוסדה ב־1956 כמעברה לעולים מצפון אפריקה, כיהן כרב הראשי הראשון הרב רפאל כדיר צבאן, זקן רבני תוניסיה בישראל¹³.

ג׳רבה ואל גריבה

בית הכנסת אל גריבה שוכן בכפר שהיה בעבר הכפר היהודי הארה סגירה, כמה קילומטרים מדרום מערב לחומת סוק שבאי ג׳רבה⁴. לפי אחת המסורות, ראשיתו בכהנים שנמלטו אחרי חורבן בית המקדש והביאו עמם דלת ואבן מן המקדש⁴. בכל שנה נערכת אליו עלייה לרגל בין י״ד באייר, יום ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, לבין ל״ג בעומר⁴.

ב־11 באפריל 2002 התפוצצה משאית תופת ליד בית הכנסת, ונהרגו 21 איש, ובהם 14 תיירים גרמנים; אל קאעידה נטל אחריות⁴. קודם לכן הותקפו יהודים בג׳רבה, בזרזיס ובבן גרדאן ביום הכיפורים 1982, וב־1985 ירה שומר בבית הכנסת אל גריבה במתפללים². ב־9 במאי 2023, בימי העלייה לרגל, ירה איש המשמר הלאומי התוניסאי ליד בית הכנסת והרג שני בני דודים יהודים ושני אנשי ביטחון⁴.

המטבח

במרכז ארוחת ליל השבת של יהודי תוניסיה עומד הקוסקוס, בדרך כלל עם עוף⁸. לפני הארוחה מגישים כמיה, מבחר של סלטים מבושלים, כמו סלט חצילים, עגבניות ושום, ומרמומה של פלפלים, שום ועגבניות⁸. הירקות מתבשלים זמן רב בשמן רב, והתבלינים הנפוצים הם כורכום, כמון ופלפל מתוק טחון, ולצדם האריסה החריפה⁸.

תבשיל השבת נקרא תפינה, והוא המקבילה התוניסאית לחמין: בשר, דגנים, בצל, שום, עגבנייה ותבלינים, ולעיתים ביצים בקליפתן, שמתבשלים לאט כל הלילה⁸. בראש השנה מגישים מרק עוף ואחריו עוף עם לימון כבוש וזיתים, ובפסח מבשלים מסוקי, תבשיל ירקות⁸.

קוסקוס תוניסאיתפינהפקיילהמסוקיקמייהמרמומהאריסהבריקפריקסהבוחהבסיסהמקרודקוסקוסחמיןסדר ראש השנה

חגים ומנהגים

חג הבנות, שנקרא גם ראש חודש לבנות, נחגג בראש חודש טבת, בימי חנוכה, בתוניסיה, בג׳רבה ובקהילות נוספות בצפון אפריקה⁵. נשים ונערות נפגשו בו לשיר, לרקוד ולסעוד, ולפי המסורת הנפוצה הוא קשור לסיפור יהודית⁵. בישראל נחלש המנהג⁵.

סעודת יתרו היא סעודה שעורכים יהודי תוניסיה ביום חמישי שלפני שבת פרשת יתרו, ובמרכזה גוזל יונה; היא נקראת גם חג הבנים, ולפי אחד ההסברים היא זכר לסיום מגפה שפגעה בילדים⁶. בליל ראש חודש ניסן עורכים ליל הבסיסה: בוחשים בסיסה, תערובת של דגנים קלויים, שקדים ותמרים, במפתח הבית, יוצקים עליה שמן ומברכים לשנה של פרנסה⁷.

בסיסההילולהחינהעין הרע

הקהילה היום

בתחילת שנות האלפיים חיו בתוניסיה כ־1,500 יהודים, וב־2014 כ־2,000, יותר מאלף מהם בג׳רבה¹. לפי הערכה אחרת נותרו בתוניסיה ב־2017 כ־1,500 יהודים². בג׳רבה חיים היום כ־1,300 יהודים⁴. מחוץ לישראל, הקהילה הגדולה של יוצאי תוניסיה היא בצרפת^{1, 3}.

ציר זמן

התקופה הקרתגית

קבורות וכתובות יהודיות ראשונות בתוניסיה

המאות 8 עד 11

קירואן מרכז יהודי

המאה ה־18

יהודי ליבורנו, הגראנה, מתיישבים בתוניס

1857

הפקט היסודי

1860

בית הדפוס הראשון בערבית יהודית בתוניס

1881

החסות הצרפתית

1942

הכיבוש הגרמני (עד מאי 1943)

1949

ייסוד מושב גילת

1956

עצמאות תוניסיה

1967

פרעות ויציאת רוב היהודים שנותרו

2002

הפיגוע ליד אל גריבה

2023

הירי ליד אל גריבה