קושארי

ממה עשוי

הקושארי בנוי שכבות: אורז מטוגן מעט עם אטריות דקות, עדשים חומות ופסטה, ומעליהם חומוס, רוטב עגבניות, רוטב חומץ ושום, שמן חריף ובצל מטוגן^{1, 2}. בצורתו המסורתית אין בו מוצרים מן החי, ולכן הוא צמחוני כשמטגנים בשמן צמחי¹. במצרים אוכלים אותו הרבה בתקופות הצום של הנוצרים הקופטים, וברמדאן הוא כמעט נעלם מארוחות שבירת הצום משום שהוא כבד, וחוזר לשולחן בחג שאחריו².

יש לו גרסאות לפי עיר: בקהיר מכינים אותו עם אורז ועדשים חומות, באלכסנדריה עם עדשים צהובות וביצים קשות, ובסואץ עם עדשים צהובות ושרימפס².

איך נמכר ברחוב

לפי סרטון של אונסק״ו שמובא בכתבה², לפני שנפתחו חנויות קושארי בתחילת המאה ה־20 מכרו אותו מגשים שהונחו על ארגזים מעלי דקל, ואחר כך מתיבות זכוכית שנשאו מוכרי רחוב². בשנות הארבעים הופיעה עגלת עץ עם שלושה סירים: פסטה, חומוס, ותערובת של אורז, עדשים ואטריות². המוכר עובר במצקת בין הסירים ומקיש בה על דופן כל סיר, ומסיים ברטבים ובבצל המטוגן². הקושארי נקרא "אוכל העניים", ומחירו משמש במצרים מדד לא רשמי ליוקר המחיה^{1, 2}. בדצמבר 2025 נכלל ברשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של אונסק״ו^{1, 2}.

מקור המאכל

המקור המדויק אינו ידוע. העדות הכתובה המוקדמת ביותר היא תיאור של הנוסע האנגלי ריצ׳רד ברטון מאמצע המאה ה־19, שראה תושבי סואץ אוכלים מאכל של אורז, עדשים ובצל^{1, 2}. לפי ארכאולוגית המזון מנת אללה אל דורי, בספר בישול של טבחי המלך פואד הקושארי עשוי רק מאורז, עדשים ובצל, והפסטה נוספה אחרי ביטול המלוכה, כשהאורז התייקר².

יש חוקרים שקושרים אותו לקיצ׳רי ההודי, תבשיל אורז ועדשים, ויש שמדגישים את ההבדל: הקיצ׳רי רך ומתובל בקארי, והקושארי שומר על מרקם של כל רכיב ונשען על רוטב עגבניות². העגבניות עצמן הגיעו למצרים רק בסוף המאה ה־18 או בתחילת המאה ה־19, לפי אחד התיאורים².

גרסאות

• באלכסנדריה מכינים אותו עם עדשים צהובות וביצים קשות.
• בסואץ מוסיפים עדשים צהובות ושרימפס.