קוואס

איך מכינים

בשיטה המסורתית משרים לחם שיפון מיובש במים חמים, או מבשלים קמח שיפון עם לתת, ומשאירים כחצי יום; אחר כך מוסיפים שמרים וסוכר ומתסיסים עוד כחצי יום בטמפרטורת החדר¹. בתעשייה מכינים אותו מתרכיז, ומוכרים אותו בבקבוקי פלסטיק של ליטר עד שלושה ליטרים¹. אחוז האלכוהול בו הוא בדרך כלל חצי אחוז עד אחוז, ולכל היותר כ־1.2%^{1, 2}. יש שמוסיפים לו נענע או צימוקים².

הקוואס משמש גם בסיס למרקים הקרים של הקיץ במטבח הרוסי, ובראשם האוקרושקה¹.

היסטוריה

האזכור הכתוב הראשון של קוואס נמצא בכרוניקה הרוסית הקדומה, בתיאור החגיגה לטבילתו של ולדימיר הגדול לנצרות ב־988¹. במחצית השנייה של המאה ה־19 הקוואס נעשה מוצר מסחרי, נמנו יותר מ־150 סוגים שלו, ויצרנים התחילו למכור אותו מחביות ברחוב¹.

קוואס בישראל ובהלכה

בישראל התחיל הקוואס להימכר בסוף שנות התשעים במעדניות ובמרכולים לא כשרים, כחלק מן הייבוא הגדול של מוצרי מזון ממדינות ברית המועצות לשעבר שבא בעקבות הביקוש של העולים, ובשנות האלפיים קמו גם יצרנים מקומיים². חנויות המזון שנפתחו בשביל העולים באמצע שנות התשעים מכרו גם בשר לא כשר, ובערים עם אוכלוסייה דתית גדולה הן עברו ברוב המקרים לאזורי התעשייה³.

בספרות ההלכה נדון אם קוואס נחשב חמר מדינה, משקה חשוב שמותר להבדיל עליו כשאין יין; רבים מן הפוסקים קבעו שהוא כמו מים מבחינת חשיבותו². שלום עליכם תיאר במוטל בן פייסי החזן את אליהו, אחיו של מוטל, שמנסה להתעשר מהכנת קוואס ומכירתו בכוסות לעוברים ושבים².

גרסאות

• בחלק מהמתכונים מוסיפים לקוואס נענע או צימוקים.