לבוש הגברים היהודים בתימן

הבגדים

הבגד העליון במרכז תימן נקרא קפטאן, ובשמות אחרים קמיץ או ענתרי: שמלה בעלת שרוולים ארוכים שמגיעה עד אחרי הברכיים, פתוחה מן הצוואר עד הטבור ונרכסת בכפתור¹. הקפטאן של ימי החול היה שחור או כחול כהה, ושל שבת וחג לבן¹. מתחתיו לבשו בגד באותה גזרה, ישן יותר ולבן בדרך כלל, שנקרא תחתאני, ובו הסתובבו בבית¹. במקום מכנסיים כרכו סביב המותניים פיסת בד שנקראה מיזר, ורק במחצית המאה העשרים הגיעו לתימן מכנסיים, הסרואל, ששימשו כמו תחתונים^{1, 2}.

רוב האנשים הלכו יחפים בקיץ, ורק זקנים וחולים נעלו נעלי עור. בחורף נעלו סנדלי עץ שנקראו קבקאב¹.

מה שנכפה בחוק

לפי האתנוגרף אריך בראואר, ההבדל בין לבוש היהודים ללבוש המוסלמים היה רק בבגדים העליונים². חלק מן הכללים נכפו בחוק: בתקופות מסוימות נאסר על היהודים ללבוש בגד בצבע אחר מכחול, ובימי יעקב ספיר, ב־1859, לבשו בגדים עליונים שחורים לגמרי². על הקפטאן אסור היה ליהודים לחגור חגורה².

גזירה אחרת, גזירת העטרות, אסרה על היהודים לחבוש מצנפות. בתחילה הלכו בראש גלוי, ואחר בקשות רבות הותר להם לחבוש כובע קטן ולקשור סביבו פיסת בד שנקראה מצר³. מועד הגזירה שונה בין המקורות: בסביבות 1660³, או בשנת תכ״ז, 1667⁴. שלום שבזי כתב עליה בשירו "והסיר עטרתי"³.

כובע ומצנפת

בעבר חבשו הכול כובע בד רקום בשם לג׳ה, ובדורות האחרונים חבשו אותו רק הרבנים¹. בדור האחרון היה הכובע הנפוץ כובע לבד שחור בשם כואפי¹. סביב הכובע קשרו את המצר, מצנפת משי שחורה לחול ובפסים כחולים ולבנים לשבת, והרווקים לא קשרו מצר¹. ילדים חבשו כובע אדום ולבן רקום שנקרא עמרי¹. את הפאות, שנקראו סימנים, גידלו ארוכות, כסימן שהבדיל בין היהודים לאחרים⁵.

הטלית

הטלית הייתה חלק מן הלבוש היומיומי. בעבר נארגה מבד בפסים לבנים ושחורים ונקראה סג׳אדה, ומאוחר יותר מבד שחור חלק, השמלה הבלדית, ששימשה בשבתות^{1, 6}. בימי חול נשאו אותה מקופלת על הכתף והתעטפו בה בבית הכנסת, ובשבת הלכו ברחוב עטופים בה¹. בעשורים שלפני העלייה קנו רבים לשבתות טליתות לבנות בפסים שחורים או כחולים מתוצרת אירופה^{1, 2}.