צנעא

השכונות היהודיות לאורך הדורות

לפי מסורת של יהודי צנעא, ראשוני היהודים ישבו על הר ג׳בל נוקם שמעל העיר, ואחר כך במבצר אלקצר¹. בתקופת השלטון האיובי, כמה שנים אחרי כיבוש תימן בידי צבאו של צלאח א־דין, הורדו היהודים לשכונת אלסאילה שבעיר התחתונה¹. בשירה כינו יהודי תימן את העיר גם בשם אוזל, על פי שם בספר בראשית².

ב־1679 גורשו יהודי צנעא עם כל יהודי תימן לגלות מוזע. כשחזרו כעבור שנה לא הורשו לשוב לבתיהם בתוך החומות, ובנו שכונה חדשה מחוץ לעיר, ממערב לשכונת ביר אלעזב^{1, 3}. השכונה נקראה קאע אליהוד, בקעת היהודים, ובה גרו עד העלייה¹. ב־1761 הורה אחד האימאמים להרוס את בתי הכנסת ואסר לבנות בתים של יהודים גבוהים מתשעה מטרים. בתי הכנסת נבנו מחדש, והבתים נשארו נמוכים².

גודל הקהילה

בראשית המאה התשע עשרה חיו בצנעא לפי ההערכה יותר מ־7,000 יהודים, ובעיר היו 28 בתי כנסת⁵. דיווחים מן המאות התשע עשרה והעשרים מעריכים שהיהודים היו כחמישית מאוכלוסיית העיר, בין 4,000 ל־12,000 איש לפי התקופה². עד 1904 מנתה הקהילה כ־10,000 נפש¹. במצור על העיר ב־1904 ו־1905, שנקרא חוזת אלנפר, מתו ברעב לפי המקורות כמחצית מתושבי העיר, ולפי מקור אחד כשני שלישים מן הקהילה היהודית^{1, 4}.

מוסדות ומנהיגות

צנעא הייתה מרכז התורה של תימן. בית הדין שבה היה הסמכות לכל יהודי תימן, ויש רשימות של הרכביו מ־1680 ועד 1902^{1, 4}. הישיבה הכללית לא הייתה בית לימוד לצעירים אלא כינוס יומי של כל תלמידי החכמים בעיר אחרי תפילת שחרית, לשעתיים או שלוש¹. לצד הרבנים פעלו העוקאל, עסקני ציבור שגבו גם את מס הג׳זיה¹. בשנות השלטון העות׳מאני, מ־1872 עד 1905, כיהן בעיר חכם באשי¹.

יהודי צנעא היו בעיקר אומנים ובעלי מלאכה, רבים מהם צורפים, ורבים עסקו במסחר^{2, 4}. משפחות ידועות רבות מוצאן מצנעא, כמו צאלח, קורח, עראקי כהן, אלשיך הלוי ובדיחי⁴. על בני צנעא נאמר שהעריכו מאוד את עירם, ויש מהם שהתנשאו על יהודי הכפרים. הם נהגו לומר את הפתגם "עדיף מוכר צנוניות בצנעא מן המורי בכפר"⁴.

סוף הקהילה

במבצע על כנפי נשרים עלו לישראל כמעט כל יהודי העיר, כ־10,000 איש³. בבתי הרובע היהודי התיישבו אחר כך מוסלמים². בשנות ה־2000 שוכנו בצנעא יהודים מן הצפון שברחו ממרד החות׳ים, ובשנים האחרונות נשארו בה יהודים בודדים בלבד³.