עליית אעלה בתמר

מה פירוש השם

הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים ז, ט) נקרא בפי העולים כרמז לשנת היציאה: האותיות ב, ת, מ, ר הן בשינוי סדר האותיות השנה תרמ״ב¹. החוקר יהודה רצהבי מצא שהעולים עצמם השתמשו בצירוף. באיגרת שכתבו בכסלו תרמ״ב רשמו את השנה תחילה בצורה בתמ״ר ורק אחר כך בצורה הרגילה תרמ״ב, ומכאן שהכינוי לא נוסף להם בדיעבד בידי אחרים².

למה יצאו

הרב שלום אלשיך, מן העולים ולימים רבם של יהודי תימן בירושלים, כתב בזיכרונותיו שהעלייה נבעה משמועה שהברון רוטשילד קנה אדמות בארץ ושהשלטון מתיר ליהודים להתיישב בה. רוטשילד החל לפעול בארץ רק ב־1883, ולכן ייתכן שהשמועה נשענה על תוכניות התיישבות אחרות של אותן שנים¹. החוקר יוסף טובי מנה שלושה גורמים: האמונה בקיבוץ גלויות, צירופה של תימן לאימפריה העות׳מאנית ב־1872 ופתיחת תעלת סואץ ב־1869 שהקלו על הדרך, ושמועות על התחזקות היישוב היהודי בארץ¹.

השיירות והדרך

לפי רצהבי, החלוצים הראשונים יצאו בתרמ״א, והדרך ביבשה ובים עד ירושלים נמשכה כחודשיים. אחרי תשעה באב של אותה שנה יצאו שתי שיירות, אחת של חמש משפחות ואחת של 15 משפחות. השיירה הגדולה הראשונה, כ־150 נפש מצנעא לפי עדות אלשיך, יצאה בחשוון תרמ״ב, אחרי סוכות². סגן הקונסול של צרפת בעיר הנמל חודידה כתב בנובמבר ובדצמבר 1881 על שלוש שיירות שיצאו לארץ ישראל ועל מצוקתן, ואחת מהן מנתה לפי עדותו כ־300 נפש². לפי תיאור אחד, היו עולים שהגיעו בדרכם עד בומביי שבהודו ועד בצרה שבעיראק, ומשם לאלכסנדריה וליפו¹.

גם בזיכרונות העולים יש יסודות של אגדה. ר׳ יוסף הלוי, אחיו של הרב הראשי של תימן יחיא יצחק הלוי, סיפר על אישה שבעלה המת נגלה אליה בחלום ודרש ממנה לעלות לירושלים, ורצהבי מציין שסיפור זה נרקם כנראה בדמיון העם².

הקליטה בירושלים

לפי ניצה דרויאן, הקומץ הראשון הגיע לירושלים בערב ראש השנה תרמ״ב, אחריו הגיעה בניסן שיירה של כמה עשרות נפש ובאב שיירה קטנה נוספת, ובקיץ 1882 היו בארץ קרוב למאתיים עולים מתימן³. מספרים גבוהים בהרבה, עד כ־2,500 עולים, מובאים במקור אחר⁴. בימים הראשונים עורר מראם של העולים חשד שאינם יהודים, ואחר כך שוכנו זמנית בעזרת הנשים של בית הכנסת איסטנבולי של הספרדים ובבית הכנסת האשכנזי החורבה³.

מצוקת הדיור הייתה הבעיה העיקרית שלהם. מי שלא מצא חדר גר במערות מחוץ לחומות, ליד קבר שמעון הצדיק או ליד הכפר סילואן³. בשנות ה־80 של המאה התשע עשרה בנתה חברת עזרת נדחים, ביוזמת ישראל דב פרומקין עורך העיתון חבצלת, בתים לעולים על אדמה במדרון שמעל סילואן. כך קם כפר השילוח, השכונה הראשונה של תימני ירושלים^{3, 1}. אחרים מן העולים התפזרו בשכונות העיר, ובהמשך הקימו גם את שכונת כרם התימנים ליד יפו ועבדו במושבות יהודה והשרון¹.