מבצע על כנפי נשרים

השם

השם הרשמי לקוח מן הפסוק בספר שמות "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (יט, ד)¹. הכינוי מרבד הקסמים נפוץ יותר בעולם ובשפה האנגלית, ובמקורות מוזכר גם הכינוי מבצע ביאת המשיח^{1, 2}.

הרקע

האימאם יחיא, שליט תימן, אסר על יהודים לצאת מארצו, ולכן הדרך לארץ ישראל עברה דרך עדן, שהייתה בשלטון בריטי¹. ב־1945 נסגרה העלייה, וכ־7,000 יהודים שכבר עזבו את בתיהם נתקעו בעדן. הג׳וינט הקים בשבילם מחנה על בסיס מחנה צבאי בריטי ליד הכפר חאשד, שנקרא מחנה גאולה^{1, 4}. בפברואר 1948 נרצח האימאם יחיא, ובאפריל 1949 הודיע בנו אחמד שכל יהודי רשאי לצאת, בתנאי שימכור קודם את רכושו¹. באותן שנים היה בתימן רעב, והיהודים סבלו מהתנכלויות¹. ב־1948 נבזז הרובע היהודי בדמאר אחרי שמועה שיהודים רצחו שתי נערות².

שני שלבי ההטסה

בשלב הראשון, מ־15 בדצמבר 1948 עד מרץ 1949, פונו הפליטים שכבר היו במחנה גאולה: כ־5,500 עולים לפי נתוני הסוכנות היהודית¹, או 5,553 עולים ב־56 טיסות לפי נתוני הג׳וינט⁴. את ההטסה ביצעה בעיקר חברת אלסקה איירליינס שנשכרה בידי הג׳וינט. המטוסים המריאו מאסמרה, אספו את הנוסעים בעדן ונחתו בלוד אחרי טיסה של כשמונה שעות¹.

השלב השני והגדול נמשך מיוני 1949 עד ספטמבר 1950. אחרי הודעת האימאם יצאו עשרות אלפים מן הכפרים, רובם ברגל, אל עדן, ונפגעו בדרך משודדים, ממחלות ומרעב¹. לפי נתוני הסוכנות עלו בשלב הזה 42,862 עולים, ולפי נתוני הג׳וינט 42,592, ובהם כ־1,500 מתושבי עדן עצמה¹. מקור אחר מביא לאותו שלב נתון אחר של הג׳וינט, 41,095 עולים ב־340 טיסות ממחנה חאשד⁴. המספרים אינם זהים, והמקורות אינם מסבירים את ההבדל. לעיתים הצטופפו במטוס יותר מ־150 נוסעים, ובמהלך הטיסות נולדו 12 תינוקות¹. איסור הפרסום על המבצע בעיתונות בישראל הוסר בנובמבר 1949¹.

מחנה חאשד

המחנה החדש בחאשד נבנה לכל היותר לאלף איש, אבל בספטמבר 1949 שהו בו יותר מ־13,000^{1, 4}. משלחת רפואית בראשות ד״ר יוסף מאיר מצאה בו כ־12,000 איש ודרשה להטיס את כולם מיד³. באותו יום, 20 בספטמבר 1949, סגרו שלטונות עדן את המעבר מן הפנים לשטח המושבה, והסגר נמשך 38 יום³. השליח יוסף צדוק נכנס בתקופה הזאת כמה פעמים לשטח תימן כדי להביא מזון ותרופות לאלפי פליטים שנתקעו בדרך³. אחרי דו״ח המשלחת הוחשה הרכבת האווירית, מנהל המחנה הוחלף במרדכי לפידות ונשלחו צוותים רפואיים³.

הוויכוח בישראל

בהנהגת הסוכנות והממשלה היו שהתנגדו להעלאה מיידית. גזבר הסוכנות יצחק גרינבוים ואחרים טענו שהמדינה, בתקופת הצנע, לא תוכל לקלוט עשרות אלפי עולים חולים, והציעו להקדים את יהודי אירופה¹. ההיסטוריונית אסתר מאיר גליצנשטיין טוענת שהיקף היציאה, שנבע מן הרצון של הקהילה עצמה לעלות, הפתיע את ישראל ואת הסוכנות, ושתיאום בין ישראל לאימאם, שהרוויח ממסים שהוטלו על היוצאים, הוביל למבצע כושל שבו סבלה הקהילה מאוד².

אחרי הנחיתה

העולים שוכנו תחילה במחנות עולים שהיו לפני כן מחנות של הצבא הבריטי: ראש העין, בית ליד ועין שמר, ובסוף 1950 הועברו למעברות¹. ועדת פרומקין, שהגישה את ממצאיה ב־9 במאי 1950, קבעה שטענות העולים והמפלגות הדתיות על החינוך שניתן לעולים בכלל, ולעולי תימן בפרט, מוצדקות¹. עולים רבים טענו שחפצי ערך, ספרי תורה וכתבי יד שנלקחו מהם לפני הטיסה לא הוחזרו¹. ביוני 1950 הובאו בדרך הים מעדן לאילת אלפי ספרי קודש, ובהם כ־300 ספרי תורה¹. באותן שנים החלה גם פרשת ילדי תימן.