מחנה גאולה

המחנה הראשון

במקום עמד בזמן מלחמת העולם השנייה מחנה של הצבא הבריטי, שנקרא על שם הכפר חאשד הסמוך¹. במאי 1945 נסגרה היציאה מתימן לארץ ישראל, וכ־7,000 יהודים שכבר עזבו את בתיהם נתקעו בעדן. הג׳וינט הקים בשבילם מחנה פליטים על בסיס המחנה הצבאי, ובמחנה עבדו רופאים ואחיות מארץ ישראל^{1, 2}. על שנת ההקמה יש שתי גרסאות: 1945¹, או 1947, אז הקים הג׳וינט מחנות בשייח׳ עות׳מאן ובגאולה⁴. מן הפליטים שחיכו בעדן נפגעו רבים בפרעות שפרצו בעיר בדצמבר 1947². בדצמבר 1948 החלה ההטסה לישראל, ועם סוף השלב הראשון, במרץ 1949, פורק המחנה הראשון².

המחנה בחאשד ב־1949

אחרי שהאימאם אחמד התיר ליהודים לצאת, נהרו עשרות אלפים לעדן, והג׳וינט הקים מחנה חדש ליד המחנה הראשון. לפי עזריאל קמון, הבריטים התנו את הקמתו בכך שיהיה מחנה מעבר בלבד, שלא ישהו בו יותר מאלף איש, ושמספר הנכנסים לא יעלה על מספר היוצאים³. בפועל הגיעו הראשונים ביוני 1949, ובספטמבר היו במחנה יותר מ־13,000 איש. היו בו בקתות דלות, מחסור חמור במים ובתרופות, ועל הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד עם שתי אחיות^{1, 2}.

התמותה במחנה הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה על חולים רבים כל כך ששכבו על הקרקע עד שבלילה נאלצה לפסוע ביניהם¹. ישראל ישעיהו, שנשלח למחנה, דיווח על "מאות שלדי אדם פעוטים"¹. משלחת של משרד הבריאות בראשות ד״ר יוסף מאיר מצאה במחנה כ־12,000 איש ודרשה להטיס אותם מיד. אחרי הדו״ח הוחשה הרכבת האווירית, מנהל המחנה הוחלף ונשלחו אוהלים וצוותים רפואיים³.

מנהלים ומספרים

בין מנהלי המחנה היו ד״ר דניאל אלקנה ב־1947, ד״ר אולגה פיינברג מפברואר 1947 עד פברואר 1949, ומרדכי לפידות מנובמבר 1949 ועד סגירת המחנה¹. לפי נתוני הג׳וינט כפי שהם מובאים בערך על המחנה, עלו ממנו 5,553 עולים ב־56 טיסות מדצמבר 1948 עד מרץ 1949, ו־41,095 עולים ב־340 טיסות מיוני 1949 עד ספטמבר 1950¹. מקור אחר מביא לשלב השני נתון אחר של הג׳וינט, 42,592 עולים מתימן, ובהם כ־1,500 מתושבי עדן עצמה, ולפי נתוני הסוכנות היהודית עלו בשלב הזה 42,862². המספרים אינם זהים, והמקורות אינם מסבירים את ההבדל. לפידות גם ארגן ביוני 1950 את העברתם בדרך הים לאילת של אלפי ספרי קודש שהעולים השאירו בעדן, ובהם כ־300 ספרי תורה².