פרשת ילדי תימן

הרקע

העולים ממבצע על כנפי נשרים הגיעו ב־1949 ו־1950, רבים מהם חולים ותשושים, למחנות עולים בראש העין, בבית ליד ובעין שמר, ואחר כך למעברות^{1, 2}. בגלל מצבם של התינוקות הוחלט שלא יגורו עם הוריהם באוהלים אלא בבתי תינוקות, ותינוקות חולים הועברו לבתי חולים זמניים ולבתי חולים מחוץ למחנה¹. ההעברה נעשתה לרוב בלי לשתף את ההורים, וההורים גילו אותה בדרך כלל רק כשלא מצאו את התינוק¹. היו קשיי שפה בין הצוותים, שרובם יוצאי אירופה, לבין המשפחות, ושמות דומים רבים הקשו על הרישום¹.

הטענות של המשפחות

בעדויות רבות חוזר דפוס דומה: הורה בא לבקר את ילדו בבית התינוקות או בבית החולים ונאמר לו שהילד מת וכבר נקבר. לרוב ההורים לא הוצגו גופה או קבר, ורבים לא קיבלו תעודת פטירה¹. באמצע שנות ה־60 הגיעו לחלק מן המשפחות צווי גיוס לצה״ל עבור הילדים שנעלמו, והדבר הוצג כהוכחה שהם חיים¹. המשפחות ופעילים טוענים שילדים נלקחו ונמסרו לאימוץ, בארץ או בחו״ל, ביוזמה מקומית או באופן ממוסד¹. אנשי צוות אחדים, ובהם אחיות ופקידות סעד, העידו בפני הוועדות על ילדים בריאים שנשלחו לבתי חולים ולא חזרו ועל אימוצים שלא נעשו כחוק¹.

ועדות החקירה

ועדת בהלול ומינקובסקי, שהוקמה ב־1967, בדקה 342 מקרים וקבעה ש־316 מן הילדים מתו, ארבעה אומצו ו־22 נותרו נעדרים¹. ועדת שלגי, שהוקמה ב־1988 ופרסמה את ממצאיה ב־1994, דנה ב־505 מקרים ולא מצאה ממצאים על גורלם של 65 ילדים¹. ועדת החקירה הממלכתית, בראשות השופט יהודה כהן ואחריו השופט יעקב קדמי, פרסמה את מסקנותיה ב־2001: לגבי 733 ילדים מצאה ראיות למותם, ולגבי 56 קבעה שגורלם לא נודע ושייתכן שנמסרו לאימוץ בידי עובדות סוציאליות. היא שללה חטיפה ממסדית¹.

מבקרי הוועדות, ובהם המשפטן בועז סנג׳רו, טוענים שהן נתנו אמון רב מדי ברישומי בתי החולים וחברה קדישא, ושלא חקרו את השמדתם של ארכיונים הנוגעים לפרשה¹. הסערה הציבורית הגיעה לשיאה ב־1994, עם התבצרות הרב עוזי משולם וחסידיו ביהוד בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית¹.

מאז 2016

ב־2016 הופקדה הבדיקה מחדש בידי השר צחי הנגבי, והממשלה פרסמה ברשת כמעט את כל חומרי הוועדות, כ־400,000 מסמכים². הנגבי אמר אז שלפחות מאות ילדים נלקחו בלי הסכמת הוריהם, ולפי אחד המקורות היה זה נושא המשרה הציבורית הראשון שאמר זאת². ב־22 בפברואר 2021 החליטה הממשלה להביע צער ולהכיר בסבלן של המשפחות, ואישרה פיצוי בהיקף של כ־162 מיליון ש״ח: 150,000 ש״ח למשפחה שילדה מת בלי שנמסר לה על כך בזמן אמת, ו־200,000 ש״ח למשפחה שגורל ילדה לא נודע. הזכאות הוגבלה למשפחות שעניינן נדון באחת הוועדות³.