גלות מוזע

הגזירה

ב־1676 עלה לשלטון בתימן האימאם אחמד בן אלחסן בן אלקאסם, שכונה אלמהדי, מן השושלת הזיידית^{1, 2}. מראשית שלטונו גזר גזירות קשות על היהודים: הורה לסגור ולהחריב את בתי הכנסת ואסר תפילה בציבור^{1, 2}. בית הכנסת של החכמים בצנעא, כניסת אלעולמא, ננעל והפך למסגד שנקרא מסגד אלג׳לאא, מסגד הגלות^{1, 2}.

שיא הגזירות היה ההכרזה שאדמת תימן קדושה למוסלמים ואינה יכולה לשאת יהודים. לפי תיאור אחד, אלמהדי ביקש תחילה להעמיד את היהודים בפני המרת דת או מוות, ולבסוף המיר את גזירת המוות בגירוש¹. ב־1679 נצטוו יהודי תימן לעזוב את מקומותיהם ולנדוד אל מוזע². הגזירה הקיפה את כל מחוזות תימן, מחידאן וצעדה בצפון ועד שרעב בדרום^{1, 2}. מעטים בלבד התאסלמו¹.

הדרך והגלות

את צו הגלות מסרו לראשי הקהילות, ובהם ר׳ אהרן עראקי, ר׳ צאלח צאלח, סבו של מהרי״ץ, ור׳ שלום שבזי, והם העבירו אותו לכל הקהילות^{1, 2}. ראשונים יצאו יהודי צנעא, ובדרכם התארחו בקהילות שעוד התכוננו ליציאה וקיבלו מהן צידה². רבים מתו כבר בדרך מרעב, מצמא וממחלות².

במוזע לא היו מחסה, מזון ופרנסה, והבארות היו מעטות ומלוחות^{1, 2}. ראש קהילת צנעא, ר׳ סלימאן אלנקאש, נשלח מראש להכשיר את המקום, אבל תנאי המקום לא אפשרו זאת¹. לפי הערכות שונות שרדו רק רבע עד שליש מן הגולים^{1, 2}, ולפי הערכה אחרת נספו בגלות כשני שליש מיהודי תימן³. מתוך כעשרת אלפים יהודים מצנעא נשארו בחיים כאלף^{1, 2}. ספרים וכתבי יד רבים נשרפו או אבדו, בדרך, במוזע עצמה או אצל מוסלמים שבידיהם הפקידו אותם היהודים¹.

השיבה

על משך הגלות יש גרסאות שונות: כשנה¹, או כשנתיים². מושלי המחוזות ביקשו מן האימאם להחזיר את היהודים, בין השאר כי חסרו בעלי המלאכה שהיו היהודים¹. אלמהדי ביטל את הגזירה, אבל אסר על היהודים לחזור למקומות מגוריהם הקודמים, והדבר עיצב את מפת הקהילות בתימן בשלוש מאות השנים הבאות¹. יהודי צנעא לא חזרו לשכונת אלסאילה, והתיישבו בשטח מחוץ לעיר שנקרא מאז קאע אליהוד, בקעת היהודים¹. כשחזרו לקהילותיהם מצאו רבים מהם שבתיהם נתפסו¹. אלמהדי מת ב־1681¹.

בזיכרון

הגולים וצאצאיהם כתבו על הגלות פיוטים וקינות. שלום שבזי, שהיה בין הגולים, הקדיש לה שלושה שירים, אחד בעברית ושניים בערבית¹. נוצרו גם אגדות, כמו על מעיין שנבקע כדי לטהר את גופתו של רב שמת בדרך¹. יש חוקרים שרואים בגלות מוזע גורם להחלשת מסורת הפסיקה התימנית, ומכאן לאימוץ מנהגי ספרד בחלק מן הקהילות, הנוסח השאמי, ולמחלוקת עם המחזיקים בנוסח הבלדי¹.