בית סלם

קול קורא לנדיבים

לפי ההיסטוריונית ניצה דרויאן, ראשיתה של בית סלם במודעה שפרסמו עשרים ושמונה עולי תימן בירושלים בסיוון תרנ״ד, 1894, בעיתון חבצלת, תחת הכותרת "קול מהיכל"¹. במודעה תיארו את מצוקת הדיור והפרנסה שלהם: הם עובדים כל היום, לומדים בלילות, ואינם יכולים לשלם את שכר הדירה, שבירושלים נהגו לשלם מראש לשנה שלמה¹. הם כתבו ש״קמצנו אוכל מפיותינו" וקנו חלקת אדמה קטנה ליד שכונת בית ישראל, כדי לבנות עליה בתים ובית כנסת, וביקשו מן הנדיבים בגולה לעזור להם¹. מתחת למודעה אישר ועד שכונת בית ישראל את דבריהם¹.

בנייה בכוחות עצמם

לפי עדות בעל פה של בת למשפחת מייסדים, כמה מן העולים גרו בתחילה במחסן בבית ישראל, ועבדו כפועלים חקלאיים¹. בין המשפחות התימניות לתושבי בית ישראל נוצרו יחסי ידידות, וכשעמדה חלקת אדמה סמוכה למכירה, שכנעו אותם השכנים לקנותה. פרנסי בית ישראל תיווכו והלוו להם כסף, שהוחזר בתשלומים¹. את הקרקע חילקו לבתים, והשאירו מקום לבית כנסת¹. לפי דרויאן, המודעה בעיתון לא הביאה כנראה תרומות גדולות¹.

השכונה הייתה קטנה, ומספר המשפחות בה לא עלה על עשרות¹. ב־1897 (תרנ״ז) גרו עולי תימן בשלושים בתים בשכונה, והחלה בניית בית הכנסת. התושבים כילו את חסכונותיהם על בתיהם, ופרצו ביניהם מריבות על מימון הבנייה¹. כדי ליישב אותן נחתם באדר ב תרנ״ז הסכם, שלפיו ההוצאות יחולקו שווה בשווה בין כל בעלי הבתים. עדים להסכם היו שניים מראשי העדה התימנית בירושלים, ר׳ שלום אלשיך ור׳ אברהם נדאף¹. שניהם עלו לירושלים בראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, אלשיך מצנעא ונדאף מקרית אלקבל הסמוכה לה¹.

מרכז של העדה

בעשור הראשון והשני של המאה העשרים שימשה בית סלם מרכז תימני מובהק, בין השאר בגלל פעילותם של אנשיה בכולל התימני העצמאי ובגלל הצלחתם הכלכלית¹. השכונה יושבת במורד הצפוני מזרחי של שכונת הבוכרים, לעבר רחוב שמואל הנביא, ליד בית ישראל, ולא רחוק מנחלת צבי, משערי פינה וממאה שערים¹. לפי דרויאן, בשכונות כמו בית סלם ונחלת צבי בנו העולים את בתיהם בעצמם, ואילו בכפר השילוח ובמשכנות נבנו למענם דירות להשכרה¹.