זלוביה

ממה עשויה

הבצק הוא בצק שמרים של קמח, מעט סוכר, מלח, שמן וביצים, שנלוש זמן ממושך ותופח עד שנפחו מוכפל¹. הבצק רך, ולכן מעצבים אותו בידיים משומנות על צלחת משומנת. כל עיגול משוטח בכפות הידיים עד שהוא דק, ומטוגן בשמן עמוק כדקה מכל צד, עד שהוא מזהיב קלות¹. את המאפה מסננים משמן עודף ומגישים מיד, כשהוא עוד חם¹.

מתי אוכלים ועם מה

לפי מתכון של בשלנית כורדית מהגליל, את הזלוביה מכינים לאירועים מיוחדים ולחגים, ונוהגים להגיש אותה עם מבחר ריבות או גבינות¹. המתכון משויך לחנוכה, חג שבו נוהגים לאכול מאכלים מטוגנים בשמן¹. בבצק עצמו אין חלב, ולכן אפשר להגיש את הזלוביה גם בארוחה בשרית, בלי הגבינה¹.

זלאביה, בצק מטוגן שמפזרים עליו סוכר, נמנית בין הקינוחים של המטבח הכורדי, ולצידה מופיעה ברשימה גם זנגולה, ממתק מבצק שמרים נוזלי שמצפים בסירופ סוכר דביק². על זלאביה, כמו על סופגנייה, מברכים בורא מיני מזונות³.

בעדות אחרות

בדרך כלל זלאביה היא בלילה של קמח חיטה שמטוגנת בשמן עמוק ונספגת בסירופ סוכר, ומעצבים אותה בצורת בייגלה או בעיגולים. היא נפוצה מהודו ועד צפון אפריקה, ואצל יהודי תימן ובארצות נוספות במזרח התיכון היא מאכל מסורתי לחנוכה ולשבועות³. אצל חלק מיהודי תימן היא נקראת קורץ, ויהודי עיראק קוראים לה זנגולה³. בגרסה הכורדית אין סירופ, והעיגולים השטוחים מוגשים עם ריבה או גבינה¹.