זאכו

העיר והקהילה

זאכו שוכנת על נהר החבור הקטן, שזורם דרך העיר מערבה ומסמן את הגבול בין עיראק לטורקיה⁷. לפי מסורת שמזהה את הנהר עם חבור המקראי, שאליו הוגלו בני ישראל, יש הרואים ביהודי העיר צאצאים של עשרת השבטים². בסביבות 1950 הייתה זאכו העיר הגדולה בכורדיסטן העיראקית, עם כ־30,000 תושבים: כורדים מוסלמים, נוצרים אשורים, ארמנים ומעט ערבים, טורקים, פרסים ויזידים¹.

על גודל הקהילה היהודית יש נתונים שונים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה, לפי דוח של חברת כי״ח, כ־2,400 יהודים^{2, 3}. הבלשן יונה סבר (נכתב גם צבר), יליד העיר, כתב שבסביבות 1950 היו בה כ־5,000 יהודים, או 300 משפחות; כך שני הנתונים במקור, אף שאינם מתיישבים זה עם זה¹. במאמר אישי שפורסם ב־2024 מוזכרים כ־1,500 יהודים בזאכו, אבל לא ברור אם המספר כולל גם את הקהילות השכנות בארביל ובדהוכ⁵.

כל קבוצה בעיר גרה ברובע משלה, סביב בית התפילה שלה: היהודים על אחת הגדות הנמוכות של הנהר, הנוצרים על הגדה השנייה, והמוסלמים על הגדות העליונות¹. לפי סבר ההפרדה לא נכפתה, היחסים בין הקבוצות היו לרוב טובים, וביקורי בית הדדיים היו דבר רגיל¹. באותו מאמר נכתב שיהודי זאכו ודהוכ הורשו לסחור רק בינם לבין עצמם, ושלעיתים קרובות גויסו לעבודה בשביל האגאות, ראשי השבטים המקומיים, בתמורה להגנה⁵.

המרכז הרוחני

מאמצע המאה התשע עשרה הייתה זאכו המרכז הרוחני של יהודי כורדיסטן, וכונתה ירושלים של כורדיסטן⁷. מפני שהעיר הייתה מרוחקת מן ההנהגה הדתית של יהודי עיראק בבגדאד, שמרה הקהילה על מסורות רבות בכוחות עצמה, ונעשתה הקהילה היהודית החשובה באזור⁴. לפי הרב חביב עלואן, כפי שמביאה חוקרת הקהילה חיה גביש, באו לזאכו יהודים מכפרים שמרחקם ממנה שלושה או ארבעה ימי הליכה כדי להיות מוסמכים לרבנים, לשוחטים ולמוהלים⁷. בין רבניה הראשיים של העיר נמנה הרב יעקב בבכא².

שפות ופרנסה

יהודי זאכו דיברו ניב של ארמית חדשה, שהם עצמם קראו לו לשנא דני, השפה שלנו⁵. כל הגברים היהודים ונשים רבות דיברו גם כורדית, שהייתה שפת המגע בין הקבוצות בעיר, ועם הנוצרים האשורים, שדיברו ניב ארמי אחר, נהגו לדבר בניב הנוצרי¹. ערבית נלמדה בבתי הספר בשנים האחרונות של הקהילה, ומחוץ לבית הספר שימשה בעיקר במגע עם הפקידות ועם סוחרים ערבים¹. הדיבור הארמי של יהודי העיר שופע פתגמים בכורדית ובערבית, שמצוטטים לרוב בשפת המקור, בלי תרגום¹.

רבים מיהודי העיר היו סוחרים שנסעו למוסול ולבגדאד, ואף מעבר לגבול לטורקיה, כדי לקנות סחורה¹. אחרים היו רוכלים שעברו מכפר לכפר, ורבים היו רפסודאים שהובילו על הנהר, יחד עם ערבים ממוסול, עצים לבנייה מן הכפרים אל הערים¹. בתיאור אחר של הקהילה רוב היהודים היו בעלי מלאכה, בעיקר נגרים ואורגים, וסוחרים².

העלייה

מאמצע המאה התשע עשרה עלו יהודים מזאכו לירושלים כיחידים, והם היו גרעין לקליטת היהודים שעלו מן העיר בקבוצות אחרי מלחמת העולם הראשונה³. גל של יהודים כורדים הגיע לארץ ישראל בשנות העשרים¹. אחרי קום המדינה עלתה כל הקהילה במסגרת מבצע עזרא ונחמיה³. על השנים יש גרסאות שונות: לפי סבר, כל יהודי זאכו עלו לישראל בשנים 1951 ו־1952, יחד עם כל יהודי עיראק¹; לפי מקור אחר עיקר הקהילה עלתה בשנים 1950 ו־1951²; ולפי גביש הקהילה חדלה להתקיים בעיר עם העלייה, עד 1951⁴. כיום אין קהילה יהודית בזאכו⁵.

איפה התיישבו בישראל

רוב יוצאי זאכו התיישבו בירושלים^{1, 2}. לפי סבר, העולים של שנות העשרים גרו בסביבת שוק מחנה יהודה, ועולי שנות החמישים בקטמונים, וגם בישראל העדיפו לגור יחד עם בני עירם כדי להתפלל בבית כנסת משלהם¹. רבים התיישבו גם במעוז ציון, ליד ירושלים².

בשנות הארבעים התארגנו עולי זאכו בירושלים בגרעין התיישבות בשם יעזק, ראשי תיבות של "יהודים עולי זאכו כורדיסטן"^{2, 6}. ב־30 באוקטובר 1949 ייסד הגרעין, יחד עם חברי תנועת המזרחי ומשוחררי צה״ל, את המושב עזריה שליד רמלה, שנקרא תחילה כפר יעזק⁶. לפי הסבר אחד, השם עזריה הוא ראשי תיבות של "עולי זאכו ראו ישועת ה'", ולפי הסבר אחר המושב נקרא על שם עזריה בן אמציה, מלך יהודה⁶.

בישראל הלכה העברית ודחקה את הארמית של זאכו, ובני הדור הצעיר כבר אינם מדברים בה^{1, 5}. יונה סבר, שנולד בזאכו, חקר את הניב והוציא מילון של הארמית החדשה היהודית^{2, 7}.