הריון ולידה אצל יהודי מרוקו

בימי ההריון

לפי ספר המנהגים "נתיבות המערב" של הרב אליהו ביטון, נשים הרות רבות לא נכנסו לבית הקברות¹. נשים חסידות התרחקו בזמן ההריון מנשים פטפטניות ורכלניות, מתוך מסורת שבעל פה שהדבר משפיע על אופיו של הילד¹. בגדים לתינוק קנו לפני הלידה, אף שהיו שנזהרו מכך¹.

בחודש התשיעי עשה הבעל בבית הכנסת פתיחת ההיכל, כלומר זכה בכבוד לפתוח את ארון הקודש, כסגולה ללידה קלה¹. נשים הרות רבות טבלו במקווה בחודש התשיעי, גם זו כסגולה ללידה קלה¹.

בשעת הלידה

בזמן הצירים אמרו את הפיוט "עת שערי רצון להפתח" ואת מזמור כ' בתהילים, "יענך ה' ביום צרה"¹. לפי ביטון, נהגו לקשור את המזמור ללידה משום שיש בו תשעה פסוקים, כמניין חודשי ההריון, ו־90 אותיות, כמניין הצעקות של היולדת לפי הטעם שהוא מביא¹.

אחרי שהמיילדת חתכה את חבל הטבור, הניחה גרגר סוכר בפי התינוק ואמרה "תמתק התורה בפיך"². בפתח חדר היולדת תלו ראש של תרנגול ולחם שנקרא קעקע, כהגנה על היולדת ועל הוולד². ליולד זכר בירכו "ברוך הבא", ולבת "מבורכת ומאושרת", ובערבית של יהודי מרוקו "מבארכא מסעודא"².

ארבעים הימים

ארבעים יום אחרי הלידה לא הלכה היולדת לנחם אבלים ולא נכנסה לבית קברות². בימים האלה לא הוציאו מים מחדר היולדת, מחשש לשלומה, וביטון מוסיף שמי שאינה מקפידה על כך אינה צריכה לחשוש². שתי יולדות שעוד לא עברו ארבעים יום ללידתן לא שוחחו זו עם זו כשנפגשו². כשהאם יצאה מן החדר הניחו ספר תהילים מתחת לראש התינוק, ובמשפחות אחדות השאירו ספר תהילים ליד התינוק כל הזמן².

קריאת שם לבת

כשנולדה בת, קראו לה את שמה בעלייה לתורה בשבת, ולפי ביטון ראו בכך סגולה לאריכות ימים². במשפחות אחדות נערכה בבית האם סעודה קטנה, זבד הבת, ובה נתן חכם לבת את שמה². ביטון מעדיף שמחה צנועה בבית, משום ש״כל כבודה בת מלך פנימה", ומסתייג מחגיגה המונית לקריאת השם שנקראת בפי העם "בריתה"². לפי הנרי טולידאנו, במכנאס נקרא טקס קריאת השם לבת אתסמייא³.