בר מצווה אצל יהודי מרוקו
בר מצווה אצל יהודי מרוקו נקראה בפי העם תפילין, והנער נקרא מול תפילין, כלומר בעל התפילין. במשפחות רבות נערך הטקס לפני גיל 13, ובמרכזו הנחת תפילין ראשונה, עלייה לתורה ודרשה שהנער אמר בעל פה1, 4.
באיזה גיל ובאיזה יום
לפי ההלכה נער חייב במצוות בגיל 13, אבל במרוקו נהגו להכין את הנערים כבר מגיל שמונה, ולכל המאוחר מגיל עשר1. לפי הנרי טולידאנו, שתיאר את מנהגי מכנאס, נערך הטקס שם לרוב בגיל 10 או 11 ולפעמים בגיל 8 או 9, והרב יוסף משאש כינה את מי שחיכו לגיל 13 "כת עצלנים"4. את היום קבעו ביום שני או ביום חמישי, הימים שבהם קוראים בתורה, כדי שהנער יניח תפילין ויעלה לתורה באותו בוקר2, 4. את המועד קבעו כמה חודשים מראש, וההורים הביאו למלמד, הרבי, מתוקים לתלמידי הכיתה ותשלום על חשבון שכרו1, 4.
ההכנות
המלמד לימד את הנער בעל פה את ברכות השחר ואת "אלוהי נשמה", ואחר כך את הדרשה1. הדרשות היו לרוב מוכנות מראש ודומות זו לזו, ועסקו בציצית ובתפילין ובכוחן נגד היצר הרע1. נער יתום למד לומר קדיש, והמלמד הכין לו דרשה מיוחדת, דרשת היתום1, 4. לפי טולידאנו, מקומה של הדרשה בבר מצווה במרוקו דומה למקומה של קריאת ההפטרה אצל האשכנזים4.
חייט הוזמן לבית כדי לתפור לנער חליפה, וגזירת הבד לוותה בקריאות שמחה של נשים ובכיבוד של תה ועוגות1. רוקם מן המלאח הכין לטלית ולתפילין נרתיקי קטיפה רקומים בחוטי כסף וזהב, ולעתים רקם עליהם את שם הנער ואת התאריך1, 4. בראשית שנות ה־40, בעיקר במכנאס, התפשטה אופנה של נרתיק קטיפה מצופה לוחיות כסף1.
לפני שהיו הזמנות מודפסות, עברו בין הנשים שלוש נשים צעירות, נשואות טריות או אמהות לילדים קטנים, שנקראו עראדאת1, 4. הן באו לכל בית בבגדי חג ובתכשיטים, ומסרו את ההזמנה בנוסחי נימוס קבועים בערבית, ואת הגברים הזמין אבי הנער1, 4. בני משפחה הגיעו כשבוע לפני הטקס כדי לעזור בבישול ובאפייה, ובכפרים שחטו לכבוד המאורע פר2, 4.
ליל התפילין
הערב שלפני הבר מצווה נקרא לילת מול תפילין, וגם לילת לג׳ראמא, ליל מתנות הכסף2. בבית הנער נערכה תפילת ערבית חגיגית, הפייטן קיבל כל אורח בפיוט, ועל שולחן גדול הונח מגש נחושת שעליו הניח כל אורח את מתנתו, הג׳ראמא2. בסוף הערב חולק הכסף בין המלמד, הפייטן, הספר והשמש2. את הדרשה אמר הנער כשהוא עומד על כיסא או על שולחן לפני האורחים, ואחר כך נישק את ידי הנוכחים2. היו נערים שלבשו בעת הדרשה מדי טייס, עם כובע שעליו סמל חיל האוויר הצרפתי2.
באותו ערב, או ביום שלפניו, גילח הספר את ראש הנער והשאיר פאות, ולפי בן שמחון המנהג הזה כמעט נעלם2. אחר כך הלך הנער עם חבריו למקווה, ובמשפחות אחדות צבעו את כף ידו בחינה כדי להרחיק מזיקים2. במקומות רבים עבר הנער בלוויית חבריו בבתי המשפחות שביקשו את ביקורו, נישק את יד בעלת הבית וקיבל ממנה כסף וברכה2.
בוקר התפילין
לפני עלות השחר הגיעו לבית הנער המלמד, רב בית הכנסת, הפייטן, השמש ונגנים3. הנער אמר את ברכות השחר בקול, ואחר כך הניחו לו תפילין, והמנהג השתנה ממקום למקום: במכנאס הניח אותן הרב או קרוב משפחה תלמיד חכם יחד עם המלמד, ובמקומות אחרים כרך כל קרוב כריכה אחת של הרצועה והאב הניח את תפילין של ראש3. בדבדו לקחו את הנער קודם לכן למעיין כדי לרחוץ את ידיו ורגליו3.
מן הבית נישא הנער לבית הכנסת על כיסא, משני צדדיו שושבינים עם נרות שעווה צבעוניים בפמוטי נחושת, ואחריו נגנים בכינור, בעוד ובתוף, ונשים שהשמיעו קריאות שמחה3. בבית הכנסת עלה לתורה וקרא בעצמו, ואחרי הקריאה אמר את דרשתו, והמתפללים זרקו עליו סוכריות3. בדרך חזרה הביתה זרקו עליו סוכריות ואורז, ומשפחות בדרך הגישו לו ולמלוויו חלב, עוגות ותה3.
מנהגים מקומיים
בכפרי האטלס, לפי בן שמחון, עטפו את הנער בערב בסדין לבן, חבשו לו מצנפת לבנה והושיבו אותו על פרדה לבנה, והקהל ליווה אותו בשירה ובריקודים2. במכנאס נהג הנער לקנות סיגריות בערב הבר מצווה ולחלק אותן לחבריו2. באזורי הדרום ביקר הנער אצל קרובים כשהתפילין עדיין עליו, וכל קרוב התיר כריכה אחת של הרצועה ונתן לו מתנה3. בצפרו אירח המלמד את התלמידים, וההורים החזירו לו את הכוסות הריקות ובתוכן תרומה3.
ראו גם
מקורות
- רפאל בן שמחון, טכס הבר מצווה ומנהגיו (מתוך: יהדות מרוקו, הווי ומסורת במחזור החיים), חלק א, מורשת יהדות מרוקו. גיל, המלמד, הדרשה, החליפה, הנרתיקים, העראדאת
- רפאל בן שמחון, טכס הבר מצווה ומנהגיו, חלק ב, מורשת יהדות מרוקו. ליל התפילין, הג'ראמא, התספורת, הסיבוב בשכונה, מנהג האטלס ומכנאס
- רפאל בן שמחון, טכס הבר מצווה ומנהגיו, חלק ג, מורשת יהדות מרוקו. בוקר התפילין, התהלוכה, בית הכנסת, מנהגי דבדו, הדרום וצפרו
- הנרי טולידאנו, טקסי בר מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס, מורשת יהדות מרוקו. המונחים, הגיל במכנאס, דברי הרב יוסף משאש, ימי שני וחמישי, מעמד הדרשה