צפרו

הקהילה

לפי אחד המקורות, יהודים ישבו באזור עוד לפני האסלאם, ובמאה ה־9 התיישבה בעיר אוכלוסייה יהודית נוספת שהגיעה מאזור תאפילאלת ומדרום אלג׳יריה². בעיר כיהנו רבנים ידועים, והראשון שידוע עליו הוא רבי דוד אראגיל. אחריו כיהנו בה בין היתר רבי משה בן חמו, רבי עמור אביטבול ורבי רפאל משה אלבז, פוסק ומשורר¹. מן העיר יצאו גם הרב יהושע מאמאן והרב דוד עובדיה¹. בעיר פעלו בית כנסת ותלמוד תורה בשם אם הבנים¹.

הרב דוד עובדיה תיעד את תולדות הקהילה ומנהגיה בחיבור בן 5 כרכים, "קהלת צפרו"¹. מן החיבור הזה ידוע, למשל, שבצפרו צם רוב הציבור בערב ראש השנה, שהתיקון של ט״ו בשבט התחדש בעיר רק בסביבות 1780, ושבזמנו ביטל רב הקהילה בתקנה את מדורות הפתילות שאחרי חנוכה^{3, 4, 5}.

מנהגים מקומיים

לצפרו היו נוסחים ומנהגים משלה. בשבועות קראו בעיר כתובה לחג שחיבר רבי רפאל משה אלבז⁷. בשבת זכור שרו לפני "מי כמוך" את הפיוט "שחות ברכי לארץ" של רבי שמואל אלבאז מפאס⁸. בימים שבין הלידה לברית הקיפו את חדר היולדת בחרב כל הלילה, והניחו מתחת לכר התינוק חתיכת בצל⁹.

מספרים

בצפרו חיו כ־2,500 יהודים ב־1904, 3,444 ב־1926, 4,046 ב־1931, 4,364 ב־1936, 4,360 ב־1952 ו־3,116 ב־1960. ב־1975 נותרו כ־200 יהודים, 47 משפחות¹. לפי מקור אחר, אוכלוסייתה היהודית הגיעה לכ־8,000².

שיטפונות

הנחל אגאי, שחוצה את העיר, עלה כמה פעמים על גדותיו. ב־17 במאי 1890, בליל שבת, נהרגו בשיטפון 49 מבני הקהילה היהודית. ב־1950, בחג הסוכות, פקד את העיר שיטפון נוסף, ובו נספו 21 יהודים, מהם 14 ילדים, ו־1,450 איש נותרו בלי קורת גג¹.

עלייה

כבר ב־1921 יצאה מצפרו קבוצה של כמה משפחות לארץ ישראל, דרך פאס, תוניס ואלכסנדריה. לפי עבודה של יעקב וימן, קבוצה של 14 משפחות ממרוקו הגיעה אז לארץ, ובני המשפחות התקשו בקליטה ועבדו בבניין, ואחדים עברו לטבריה⁶. בפברואר 1961 עצרה משטרת מרוקו יהודים רבים, ובהם מנהיג הקהילה של צפרו¹. רוב יהודי העיר עזבו עד 1967, ורבים מהם עלו לישראל².