עליית יהודי מרוקו

לפני 1948

במאה ה־19 היו עולים ממרוקו בין מחדשי הקהילה ביפו, ומשפחות כמו מויאל ושלוש השתתפו בהקמת שכונות שקדמו לתל אביב¹. בשנים 1908 עד 1918 עלו כ־60 עד 80 משפחות צעירות והתיישבו בעיקר בירושלים ובטבריה¹. ב־1947 עלו כ־1,500 יהודים, רובם בספינות מעפילים¹.

1948 עד 1956

אחרי הקמת מדינת ישראל גברה העוינות כלפי יהודי מרוקו מצד התנועה הלאומית המרוקאית. פרעות אוג׳דה וג׳ראדה ביוני 1948, שבהן נהרגו יותר מארבעים יהודים, הגבירו את העלייה¹. בין 1948 ל־1956, כשמרוקו עוד הייתה מדינת חסות צרפתית, עלו כ־85,000 יהודים¹. לפי מקור אחר עלו ממרוקו לישראל עד 27 בספטמבר 1956 כ־92,000 יהודים⁴. השלטונות הצרפתיים אפשרו זרם מוגבל, ואת ההגירה ארגן בעיקר ארגון קדימה, שפעל בשנים 1949 עד 1956^{1, 7}.

העלייה החשאית

אחרי העצמאות ב־1956 אסרה ממשלת מרוקו על יהודים לעלות לישראל ולהוציא את רכושם, וב־1959 הוצאה הציונות אל מחוץ לחוק¹. המוסד הקים במרוקו מחתרת בשם המסגרת, שגייסה צעירים מתנועות הנוער והוציאה יהודים בחשאי, בעיקר בדרך הים לספרד ולגיברלטר^{1, 4}. על מספר העולים בשנים 1956 עד 1961 יש הערכות שונות: כ־30,000¹, יותר מ־25,000⁴, או כ־29,400³. בינואר 1961 טבעה ספינת המעפילים אגוז, ונספו בה 43 עולים, מחציתם ילדים, איש המוסד שליווה אותם ואיש צוות ספרדי, בסך הכול 45 או 46 איש לפי מקורות שונים^{5, 7}. במבצע מורל, שארגנה המחתרת, הועלו לישראל 500 בני נוער ממרוקו¹.

מבצע יכין

אחרי טביעת אגוז ועלייתו של חסן השני לשלטון בפברואר 1961, הושג הסכם חשאי שאפשר ליהודים לצאת, בתנאי שהיעד המוצהר אינו ישראל ושהגוף המטפל אינו ציוני. את ההגירה ניהל לכאורה הארגון האמריקאי היא״ס^{2, 3}. המבצע החל ב־28 בנובמבר 1961 ונמשך עד 1964². על התשלום למרוקו יש כמה גרסאות: לפי אחד המקורות שולמו 50 דולר לכל עולה, לפי אחר 250 דולר, ולפי שלישי מקדמה של 500,000 דולר, 100 דולר לכל אחד מ־50,000 העולים הראשונים ו־250 דולר לכל עולה אחריהם^{1, 2, 3}. גם המספרים שונים בין המקורות: כ־80,000, כ־90,000, או 90,000 עד 97,000 עולים^{2, 3, 5}. העולים יצאו ברובם מקזבלנקה ומטנג׳יר, דרך צרפת ואיטליה³.

בשנים 1961 עד 1967 עלו לישראל ממרוקו כ־120,000 יהודים, ועד 1967 עזבו את מרוקו כ־250,000 יהודים, רובם לישראל ואחרים לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות¹. מלחמת ששת הימים הביאה לגל נוסף של יציאה¹.

הקליטה

רבים מן העולים יושבו בעיירות פיתוח ובמושבים בנגב ובגליל. לפי אחד המקורות, פערי תרבות ויחס מפלה הביאו למחאה, ובין היתר למאורעות ואדי סאליב ב־1959^{1, 6}. ב־1963 הוחלט להאט את העלייה לכ־4,000 איש בחודש, בשל החשש שהעולים יכבידו על שירותי הרווחה¹.