אסון אגוז

הרקע

אחרי העצמאות ב־1956 אסרה מרוקו על יהודים לעלות לישראל, והעלייה נעשתה בחשאי בידי המחתרת היהודית, המסגרת, שהקים המוסד^{1, 3}. הספינה, שנקראה במקור פיסס, שימשה את הצי הבריטי במלחמת העולם השנייה, והמוסד חכר אותה ב־1960². היא הפליגה ממפרץ אל חוסיימה שבצפון מרוקו לגיברלטר, עם 40 עד 50 עולים בכל הפלגה, ומשם המשיכו העולים לישראל^{1, 2}. לפי אחד המקורות, בשלושה חודשים הוציאה הספינה ממרוקו 334 יהודים².

לפי ההיסטוריון יגאל בן נון, בשנת 1960 התנהלו מגעים בין ישראל למרוקו על הגירה מאורגנת של יהודים, ובמקביל החליט ראש המוסד איסר הראל להגביר את ההגירה החשאית כדי להפעיל לחץ על השלטונות⁴.

הטביעה

הספינה טבעה בלילה שבין 10 ל־11 בינואר 1961, כ״ג בטבת תשכ״א¹. לפי יגאל בן נון היא טבעה בלילה שבין 9 ל־10 בינואר⁴. זו הייתה הפלגתה ה־13 או ה־14, לפי מקורות שונים^{1, 2}. עליה היו 43 עולים מעשר משפחות, איש המוסד חיים צרפתי, יליד פאס, שהפעיל את מכשיר הקשר, וצוות ספרדי^{1, 2}. העולים הגיעו מקזבלנקה לוואזאן כעולי רגל לקבר צדיק, ומשם לחוף². לפי מקור אחד, כעשרה מייל מן החוף, בסערה, נבקע גוף הספינה והיא שקעה בתוך דקות². לפי מקור אחר הספינה טבעה ככל הנראה אחרי שעלתה על שרטון¹. ניצלו רב החובל ושניים מאנשי הצוות, ואיש הצוות הספרדי פרנסיסקו פרס רולדן נשאר לנסות להציל את הנוסעים ונספה^{1, 4}. בסך הכול נספו 45 איש לפי מקור אחד ו־46 לפי מקור אחר^{1, 2}. רק 22 גופות נמצאו, והן נקברו בבית הקברות היהודי באל חוסיימה¹.

לפי בן נון, ועדת חקירה בראשות אליעזר שושני מצאה שורה של ליקויי בטיחות: מכשיר הקשר לא פעל כראוי, סירת ההצלה לא נגררה כמו בהפלגות הקודמות, והספינה יצאה למרות הוראה לא להפליג בסערה. דו״ח החקירה נשאר חסוי⁴. לפי מקור אחר, דו״ח ישראלי שפורסם ב־1993 קבע ששורת תקלות מבצעיות גרמה לטביעה².

אחרי האסון

בעיתונות העולמית הוטלה האחריות על מרוקו, ושרת החוץ גולדה מאיר האשימה את שלטונותיה, ואילו שר ההסברה המרוקאי האשים את הארגונים הציוניים². ביום השלושים לאסון הפיצה המסגרת כ־10,000 כרוזי מחאה, ובעקבות זאת נעצרו פעילים רבים ועונו, ושניים מהם, רפאל ועקנין ומרסל רואימי, מתו מן העינויים^{3, 4}. אחרי עלייתו של חסן השני לשלטון בפברואר 1961 הושג הסכם, ובנובמבר 1961 החל מבצע יכין^{1, 3}.

העלאת העצמות

סם בן שטרית, יושב ראש הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו, פעל משנת 1983 כדי לשכנע את חסן השני להתיר את העברת העצמות לישראל¹. ב־1992, אחרי פנייה של ראש הממשלה יצחק רבין, הסכים המלך, והנספים נקברו בחלקת המעפילים בהר הרצל בירושלים, בלוויה ממלכתית¹. רחובות רבים בערי ישראל נקראים על שם מעפילי אגוז, ויש המציינים את כ״ג בטבת כיום זיכרון¹.