ט״ו בשבט אצל יהודי מרוקו

מתי הגיע המנהג למרוקו

רבי דוד עובדיה, בספרו "קהלת צפרו", מביא מכתב של רבי רפאל אהרן מונסונייגו מפאס, שנשלח לרבי יהודה אלבאז מצפרו בסביבות שנת תק״ם (1780). מונסונייגו כותב שבפאס לא נהגו בט״ו בשבט דבר, ושרק פעם אחת ראה מסובים שותים יינות לכבוד היום¹. מכאן מסיק עובדיה שהתיקון, כלומר סעודת הפירות והברכות, התחדש בצפרו רק בימי רבי יהודה אלבאז, ושגם בפאס לא השתרש אז. לדבריו מקורו כנראה בספר "חמדת ימים", ומשם נקלט בציבור¹.

רפאל בן שמחון, יליד מכנאס, סבור שהמנהג הובא למגרב בידי השדרים, שלוחי הישיבות מארץ ישראל שעברו בקהילות צפון אפריקה לאסוף תרומות². לדבריו, השירים היחידים שחוברו במרוקו לט״ו בשבט בתקופה הקודמת הם של שני משוררים ממכנאס, רבי משה חלואה ורבי יעקב בירדוגו, ומאוחר יותר הוסיף רבי יוסף משאש שיר משלו^{2, 3}.

מי ערך את הסעודה

לפי בן שמחון, סעודת ט״ו בשבט נערכה בידי יחידים, לרוב עשירים או רבנים אמידים, ומי שערך אותה פעם אחת המשיך בה כל ימיו והוריש אותה לבניו². הוא מתאר את הסעודה בבית רבי אהרן סודרי במלאח הישן של מכנאס: בעל הבית אגר פירות כל השנה בעליית הגג, ובערב החג התכנסו אצלו תלמידי חכמים ונכבדי הקהילה, ואשתו קראה לנשות החכמים ולשכנות².

סדר הסעודה

אחרי מנחה התיישבו המוזמנים לשולחנות עם פירות, יין ביתי וספרי "פרי עץ הדר". התפללו ערבית חגיגית, קראו בזוהר ובמשנה, והזקן שבחבורה אמר תפילת "יהי רצון" על הפירות². כל אחד מן המסובים בירך על פרי אחד וכיוון לאחד מ־12 צירופי שם השם, לפי פסוק מיוחד לכל פרי: זית, תמרים, גפן, תאנה, רימון, אתרוג, תפוח, אגוז, לוזים, חרובים, יין ועוזרדין^{1, 4}. לפי שיטת המקובלים השתדלו לטעום לפחות 30 מיני פירות בשלוש קבוצות של 10: פירות שנאכלים כולם, כנגד עולם הבריאה; פירות שהגלעין שלהם אינו נאכל, כנגד עולם היצירה; ופירות שקליפתם אינה נאכלת, כנגד עולם העשייה⁴.

את היין שתו בארבע כוסות, כמו בליל הסדר: הראשונה לבנה, השנייה רובה לבן ומעט אדום, השלישית חציה לבן וחציה אדום, והרביעית רובה אדום, כנגד מעבר העונות מן הסתיו אל האביב. בין הכוסות אכלו פירות בסדר קבוע וקראו קטעים מן המקרא, המשנה והזוהר³. לסעודה הכינו גם לחם חיטה ולחמניות תירס³.

בסוף הסעודה בירך זקן החכמים את בעל הבית שיזכה לערוך את התיקון הבא בירושלים. בעל הבית נתן לכל מוזמן שקית נייר מלאה פירות לבני ביתו, ובשקיות של תלמידי החכמים הטמין מטבעות, כמתן בסתר. למחרת שלחה בעלת הבית פירות ועוגות לקרובים שלא באו³.