ליל הסדר אצל יהודי מרוקו

מה זה בבהילו

בבהילו פירושו בבהילות, כלומר בחיפזון. המילים "בבהילו יצאנו ממצרים" אינן בנוסחי ההגדה של הגאונים, והן מופיעות לראשונה בנוסח ההגדה של הרמב״ם². בקהילות צפון אפריקה, ובעיקר במרוקו, בתוניסיה ובלוב, אומרים אותן לפני "הא לחמא עניא"².

לפי הרב אליהו ביטון בספר המנהגים "נתיבות המערב", כשמגיעים לשלב מגיד מרימים את הקערה ומסובבים אותה מעל ראשו של כל אחד מבני המשפחה לפי סדר הלידה, וכולם אומרים בנעימה "בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא, בני חורין", פעמיים לכל אחד¹. החיד״א תיאר מנהג דומה בתוניס ב־1774². להסבר המנהג הוצעו הרחבה של המנהג התלמודי לעקור את השולחן כדי לעורר את הילדים לשאול, ורמז ליציאה ממצרים עם המשא על הכתף².

השולחן והקערה

המצות היו עגולות דווקא, הזרוע צלויה והביצה מבושלת. את החרוסת הכינו בבית מאגוזים, תמרים, שקדים, צימוקים ותפוחים עם קינמון וזנגביל¹. למרור השתמשו בחסה, יש שבשורש מר שנקרא חזרת ויש שבשניהם, ורבים הניחו על השולחן ורדים¹. יש שלבשו לליל הסדר גלימות לבנות¹. לפי ביטון, הזרוע לא נאכלת והעצם נשמרת כל השנה, ואת הביצה אוכל בכור המשפחה¹.

מהלך הסדר

אבי המשפחה מכריז בנגינה לפני כל שלב: קדש, ורחץ, כרפס וכן הלאה¹. ביחץ פורסים את המצה האמצעית כך ששני חלקיה יוצרים צורה של האות ה', ואומרים שכך חצה הקב״ה את הים ל־12 שבילים. המשפט נאמר גם בערבית יהודית¹.

יש משפחות שבהן האב יוצא מן החדר וחוזר נשען על מקל ועל כתפו צרור האפיקומן. המסובים שואלים אותו "מאין באת", והוא עונה שהוא מיוצאי מצרים¹. יש שצררו את המצה במפה, שמו אותה על השכם ורצו בבית בקריאה "ככה יצאו ישראל ממצרים"¹. את האפיקומן טומנים מתחת למפה, ולפי ביטון אין במרוקו מנהג לגנוב אותו¹. את "מה נשתנה", "עבדים היינו", "והיא שעמדה" ו״בכל דור ודור" אומרים כל המסובים יחד, ולילדים אומרים שאם לא יירדמו יזכו לראות את אליהו הנביא¹. בסוף הסדר מדביקים מעט חרוסת על קירות הבית¹.

סביב ליל הסדר

לפני החג השתמשו בכלים מיוחדים לפסח, ולא טעמו מצה עד ליל הסדר¹. בערב החג אכלו תפוחי אדמה וביצים שלוקות, כדי שהילדים יישנו ביום ויהיו ערים בלילה¹. בפסח רבים לא אכלו אורז, קטניות יבשות או צלי, ויש שנמנעו מתה ומסוכר¹. ביום החג הראשון קראו את ההפטרה עם תרגום לערבית יהודית¹. החג מסתיים במימונה^{1, 3}.