החתונה אצל יהודי מרוקו
החתונה אצל יהודי מרוקו הייתה רצף של טקסים שנמשך ימים רבים: מתנות ותצוגת נדוניה, ליל המקווה, החינה, החופה, ושבעת ימי המשתה עם שבת החתן. כמה מן המנהגים, כמו זריעת זרעים על הזוג ואפר על מצח החתן, נשמרו בספרי המנהגים של העדה1, 2, 3.
מן האירוסין עד ליל המקווה
לפי תיאור של חתונה יהודית בפאס, שנכתב מתוך ראיונות עם יוצאות העיר, שלח החתן לבית הכלה מגשים של תמרים גדולים, בשמים, מתוקי שקדים ותכשיטים, ובטקס האירוסין נתן לה תכשיטים3. בצד הכלה הכינו נדוניה של מצעים ובגדים ליום החתונה, ובפאס נקרא טקס תצוגת הנדוניה תקייל: הנדוניה הוצגה בבית לפני משפחת החתן והאורחים, והגברים העריכו את שוויה3. לפי אותו תיאור, הכתובה קבעה סכום לתשלום במטבעות במקרה של גירושין3.
בפאס פתח את שבוע החתונה ביום ראשון טקס קצר לנשים בלבד, יום היריעה הלבנה, שבו קשרו סרט לבן למותני הכלה, שברו ביצה מעל ראשה ומרחו חינה על כף ידה3. בשבת שאחרי האירוסין בא החתן עם קרוביו לסעודת דפינה בבית הכלה, ושבת זו נקראה סבת אר ראי, שבת ההתייעצות3. בערב שלפני ליל המקווה הסירו את שיער גופה של הכלה, ובלילה ליוו אותה נשים לטבילה בנרות דולקים, והנשים המבוגרות, המטבילות, שרו ורקדו3. לפי הרב אליהו ביטון, ליווי הכלה למקווה בתהלוכה התקיים בעבר, ורבנים מאוחרים התנגדו לו מטעמי צניעות; בקהילות אחדות הורידה את הכלה למקווה חמותה1.
ימי החינה והתספורת
כמה ימים לפני החופה נערכה בבית הכלה סעודת החינה לקרובים ולמכרים1. לפי ביטון, את המילה חנ״ה פירשו כראשי תיבות של שלוש המצוות המוטלות על האישה: חלה, נידה והדלקת הנר1. השבת שלפני החתונה נקראה שבת החינה, ובה הוזמן החתן לבית הורי הכלה1. בערב החתונה סיפרו את החתן, והחתן והכלה צמו, אף שרבים הקלו בצום, בעיקר לכלה1. היו שעשו בערב החתונה כפרות לזוג, מנהג שביטון מייחס למלייה, והיו שעלו לקברי צדיקים; חתן או כלה יתומים עלו לקבר ההורה וקראו לו לבוא לחופה1.
החופה
הכלה קנתה לחתן טלית חדשה, ואת החתן ליוו לחופה בשני נרות דולקים1. כל הקהל עמד בשעת החופה, ועל הזוג זרקו זרעים כסימן לצאצאים1. על מצחו של החתן, במקום שבו מניחים תפילין, שמו אפר של דבר שרוף, מנהג שביטון קושר לדברי התלמוד במסכת בבא בתרא1. כשהגיעה הכלה לחופה, הניח החתן את רגלו הימנית על רגלה השמאלית, ובקהילות אחדות העמידו ליד החופה כד שמן, והכלה הטילה לתוכו מעט קמח כסימן טוב2.
את הכתובה קרא הרב המסדר, ולפני הקריאה אמרו ברכת כוהנים ופסוקים ממגילת רות2. אחרי הקריאה מסר הרב את הכתובה לאם הכלה, והיו שלא פתחו אותה לעולם2. את הטבעת ענד החתן על האצבע המורה של הכלה, והעדיפו טבעת זהב2. את הכוס שבר לרוב החתן, ובקהילות אחדות במרוקו שבר אותה הרב; במוגדור שברו אותה מיד אחרי ברכת האירוסין, ובמקומות אחרים אחרי שבע הברכות2. בקהילות אחדות הגישה החמות לכלה אחרי שבע הברכות משקה של חלב תמרים עם נענע, ובצפרו שברה הכלה ביצה על סף הבית2.
שבעת ימי המשתה
אחרי החופה נמשכו שבעת ימי המשתה, והשבת שבתוכם נקראה שבת ואברהם זקן, על שם הפסוק שנקרא בה לכבוד החתן, ובה הוזמנו הכלה ומשפחתה לבית הורי החתן1. הקהילות הקפידו על הפרדה בין גברים לנשים בשמחה, והרבנים אסרו ריקודים מעורבים1.
החתונה בעיני ציירים
הצייר הצרפתי אז׳ן דלקרואה השתתף ב־21 בפברואר 1832 בחתונה יהודית בטנג׳יר, כשליווה משלחת צרפתית אל הסולטן4, 5. שנים אחר כך צייר מתוך זיכרונותיו ורישומיו את "חתונה יהודית במרוקו", שהוצג בסלון של 1841 ותלוי היום בלובר4, 5. הכלה אינה מופיעה בציור, בהתאם להסתגרותה בזמן החגיגה5. ב־1842 תיאר דלקרואה את החתונה בכתב עת צרפתי, וכתב שהמוזיקה צרמה לאוזניו ושתנועות הרקדנים לא תאמו את הטעם האירופי4, 5.
ראו גם
מקורות
- נתיבות המערב, הרב אליהו ביטון: מנהגים הקשורים למעגלי החיים, מנהגי הנישואין 1/3, מורשת יהדות מרוקו. סעודת החינה, השבתות, התספורת, המקווה, הצום, הנרות, הזרעים, האפר, הפרדה
- נתיבות המערב, הרב אליהו ביטון: מנהגי הנישואין 2/3, מורשת יהדות מרוקו. הרגל על הרגל, כד השמן, הכתובה, הטבעת, הכוס, חלב התמרים, הביצה בצפרו
- החתונה היהודית בפאס, על פי ריאיון עם תושבות פאס, מורשת יהדות מרוקו. מתנות החתן, הנדוניה והתקייל, יום היריעה הלבנה, סבת אר ראי, ליל המקווה
- חתונה יהודית במרוקו (ציור), ויקיפדיה העברית. הערך עוסק בציור של דלקרואה
- Alexis Merle du Bourg, Noces juives au Maroc (2012), L'histoire par l'image. תאריך החתונה בטנג'יר, הסלון של 1841, הלובר, היעדר הכלה, הטקסט של 1842