טנג׳יר

ראשית הקהילה

קהילת טנג׳יר הייתה חלק מקהילות צפון מרוקו שצאצאי מגורשי ספרד שמרו בהן על זהותם, ודיברו חכיתיה, ניב של ספרדית יהודית עם מילים מעברית ומערבית². בתקופת השלטון האנגלי בעיר, במאה ה־17, גורשו ממנה היהודים בגלל חשש לנאמנותם¹. ב־1846 הורה הסולטן עבד אל רחמן למושל טנג׳יר למנוע מיהודים לעלות לארץ ישראל דרך נמלי העיר³.

ב־1832 השתתף הצייר הצרפתי אז׳ן דלקרואה בחתונה יהודית בטנג׳יר, כשהוא מלווה בידי המתורגמן של המשלחת הצרפתית, אברהם בן שימול. על פי רישומיו צייר את "חתונה יהודית במרוקו", שמוצג בלובר⁴.

פורים מקומיים

לפי אברהם לרדו, בן העיר, נחגג בטנג׳יר פורים דה לאס בומבאס בכ״א באב, לזכר ההפגזה של הצי הצרפתי על העיר ב־6 באוגוסט 1844, שבה לא נפגעה הקהילה. ביום זה קראו בבתי הכנסת מגילה שנכתבה על המאורע⁵.

כמו בתטואן, נשמר בטנג׳יר גם הפורים לזכר הקרב ליד אל קצר אל כביר, שבו נהרגו שלושה מלכים. הקרב נערך ב־4 באוגוסט 1578, שהיה לפי הלוח העברי א' באלול⁷. רפאל בן שמחון מביא את השם פורים דה לאס בומבאס דווקא לפורים הזה של טנג׳יר⁷.

האזור הבינלאומי

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היו בטנג׳יר כ־40,000 תושבים, כמחציתם מוסלמים, כרבע יהודים וכרבע נוצרים אירופים¹. אחרי הסכם פאס ב־1912 נשארה העיר מחוץ לפרוטקטורט, ובהמשך הייתה לאזור בינלאומי עם חוקים כלכליים ליברליים. באמצע שנות ה־30 חיו בה כ־12,000 יהודים, ובשיא, בשנות ה־40, כ־22,000¹. העיר קלטה בשנים האלה גם יהודים שברחו מגרמניה הנאצית¹. בשנים 1940 עד 1945, בזמן מלחמת העולם השנייה, הייתה העיר תחת כיבוש של צבא ספרד¹.

מטנג׳יר יצאו אנשי ציבור יהודים, ובהם הלן קאזס בן עטר, עורכת הדין הראשונה במרוקו, ולאון בן זקן, רופאו של המלך מוחמד החמישי, שהיה השר היהודי הראשון במרוקו העצמאית¹.

אחרי 1956

ב־1956 צורפה טנג׳יר למרוקו העצמאית, ובאותה עת חיו בה כ־15,000 יהודים^{1, 6}. רובם היגרו בשנים שאחר כך. לפי הקונגרס היהודי העולמי, נותרו בעיר כ־150 יהודים¹. בית הכנסת בית יהודה, שנבנה ב־1890, משמש כיום מוזיאון יהודי, ובית כנסת אחר, של רבי מרדכי בנג׳יו, משמש מוזיאון של קרן לורן^{1, 6}. בעיר נמצא גם בית קברות יהודי ישן¹.