גירוש ספרד והמגורשים במרוקו

לפני 1492

הגירה של יהודים בין חצי האי האיברי לצפון אפריקה הייתה נפוצה כל ימי הביניים, לפי התנאים הפוליטיים והכלכליים⁴. אחרי פרעות 1391 בספרד הגיע לצפון אפריקה גל ראשון של פליטים, ובכמה מקומות בצפון אפריקה, בלי שהמקור מפרט אילו, נוצרו כבר אז שני קהלים נפרדים: הוותיקים, שכונו בעלי המצנפת, והספרדים, שכונו בעלי הכפרון².

בואם של המגורשים

אחרי צו הגירוש של 1492 הגיעו המגורשים לערי הנמל ולפנים מרוקו, ובהן תטואן, פאס, מכנאס, רבאט, סלא ומרקש⁴. ההערכות על מספרם משתנות: לפי ערך אחד, האומדנים המקובלים למגורשים שהגיעו לצפון אפריקה הם 20,000 עד 40,000², ולפי האנציקלופדיה היהודית, כפי שמובא במקור אחר, הגיעו לחוף צפון אפריקה כ־32,000, מהם כ־20,000 למרוקו. יש הסבורים שאי אפשר להעריך את המספר⁴.

רבי אברהם אדרוטיל, שהגיע לפאס בילדותו, תיאר מגורשים שנשדדו בדרך, ובפאס עצמה פקדו את המגורשים שרפה ב־1493, רעב ומגפה. לפי רבי חיים גאגין, רבים חזרו לקסטיליה והתנצרו, ואחרים מכרו את ילדיהם לעבדות תמורת לחם, עד שהמלך הורה לשחרר אותם⁵. רק משנת 1498 בערך התבססו קהילות המגורשים בפאס⁵.

תושבים ומגורשים

התושבים דיברו ערבית או ברברית והתפללו בנוסח צפון אפריקה, ואילו המגורשים דיברו ספרדית יהודית והתפללו בנוסח הספרדים^{1, 2}. הקהילות נבדלו גם בדיני שחיטה ובדיני אישות. המחלוקת החריפה ביותר הייתה פולמוס הנפיחה, על כשרות ריאה שנופחה, שהמגורשים התירו והתושבים אסרו. בראש התושבים בפאס עמד בשנים 1526 עד 1535 רבי חיים גאגין, ובעקבות המחלוקת הקימו התושבים אטליז נפרד^{1, 3}. במקומות רבים החזיקו הקהילות נגידים, בתי כנסת, מורים ובתי קברות נפרדים, ובפאס התקבל מנהג משותף לרוב הקהילות רק במאה ה־18⁴.

עם הזמן היטשטשו ההבדלים. ברוב מרוקו עברו צאצאי המגורשים לדבר ערבית, והתושבים קיבלו את רוב מנהגי המגורשים. הספרדית היהודית, בניב שנקרא חכיתיה, נשמרה בעיקר בתטואן, בטנג׳יר, בסאוטה ובמלייה². התושבים בפאס שמרו על מנהגיהם בבית הכנסת צלאת אלפאסיין עד שנות ה־50 של המאה העשרים¹.

תקנות המגורשים

חכמי המגורשים בפאס התקינו תקנות משנת 1494 ועד 1929, תחילה בספרדית ואחר כך בעברית³. התקנות עסקו בשאלות שהעלה הגירוש עצמו, כמו ירושה כשחלק מהיורשים נשארו בספרד, כתובה שאבדה, ויבום, וגם בכשרות, במוסר, בצניעות ובמינוי נגידים³. ב־1698 קיבץ אותן רבי יעקב אבן צור לספר אחד. לפי רבי יהודה בן עטר, ערי מרוקו כמעט כולן, חוץ מתאפילאלת ובחלקה מרקש, נהגו בכתובה לפי מנהג המגורשים^{2, 3}. משפחות רבנים רבות במרוקו, כמו אבן צור, אבן עטר, סירירו, מונסונייגו ובירדוגו, הן ממשפחות המגורשים².