החינה המרוקאית
החינה המרוקאית היא מערכת טקסים שנערכו בבית הכלה בימים שלפני החופה, ובמרכזם מריחת עיסת חינה על ידי הכלה והחתן. בטקס המרכזי לבשה הכלה את השמלה הגדולה, אלכסווא אלכבירה1, 4.
שלושה טקסים
לפי יוסף שטרית, חוקר הלשון והתרבות של יהודי מרוקו, טקסי החינה התנהלו כולם בבית הכלה, נוהלו בידי נשים, ובקהילות רבות היו שלושה1, 2. הראשון, טקס האזמומג, נועד להגן על הכלה מעין הרע וממזיקים: אישה נשואה ואם לילדים מרחה על שערה עיסת חינה עם ביצה, ובקהילות רבות הוסיפו תמרים ומראה, וכרכה הכול ביריעת בד. את התחבושת שמרה הכלה יום או כמה ימים, ובמשפחות מסוימות עד שבעה ימים2, 3.
השני, טקס החינה הקטנה, נערך בחלק מן הקהילות באחד הערבים שלפני שבוע החתונה, עם ארוחה למשפחות הקרובות. השלישי, טקס החינה הגדולה, היה הטקס המרכזי: ארוחת ערב חגיגית בבית הכלה, לרוב ערב לפני החופה, שבה מרחה אם הכלה או אישה נשואה חינה על כפות ידי הכלה והחתן ועל ידי האורחים הקרובים1, 2. לפעמים הניחו מטבע בכף ידה של הכלה ועטפו את ידה במטפחת לבנה. רק בקהילות תאפילאלת נערך הטקס בבית החתן2.
החינה עצמה
ברוב הקהילות שלח החתן לבית הכלה מגש של עלי חינה יבשים, עם פירות יבשים, מתוקים ועוגיות, בתהלוכה של נשים מלוּוה בצהלולים3. את העלים כתשו במכתש עץ גדול, והכלה עמדה לידו. את האבקה מהלו במים, בבושם או במאחייא3. העיסה נשמרה בהשגחה של אם הכלה, מחשש שתגיע לידי אישה שתשתמש בה לכישוף נגד הכלה3. לפי שטרית, את הטקסים שאלו יהודי מרוקו ממסורות ברבריות ומוסלמיות מקומיות, ותכליתם המקורית הייתה מגית: הגנה, טיהור וריפוי1.
השמלה הגדולה
לפני טקס החינה הגדולה רחצו את הכלה והלבישו אותה בשמלה הגדולה, אלכסווא אלכבירה4. לפי משה גבאי, תלבושת הפאר של האישה היהודייה העירונית במרוקו נשענה על מסורת ספרדית: חצאית רחבה בשם זלטיטה, אפודה וחושן, שלושתם מקטיפה בצבע אדום יין, לפעמים סגול או כחול כהה, רקומים בחוטי זהב5. השמלה נקראה גם שמלת הכלה, אף שהאישה לבשה אותה אחרי נישואיה בכל השמחות והחגים5. לשמלה נלווה עיטור ראש מכמה חלקים: צעיף גדול, פאה בשם סוואלף, צעיף משי עם ציציות, ובבתי עשירים גם עטרה מכוסה פנינים בשם ספיפה5.
החינה בישראל
לפי שטרית, אחרי העלייה בוטלו טקסי החינה כמעט לגמרי או הצטמצמו למשפחה. בשנות ה־80 וה־90 חזרו משפחות רבות לערוך אותם, הפעם כחגיגה באולם, לרוב כשבוע לפני החתונה4, 6. בחינה בישראל נהוגות תלבושות ואביזרים שמובאים ממרוקו, ויש כלות שמחליפות בערב אחד עד 5 תלבושות. משפחות מעדות אחרות התחילו גם הן לערוך חינה בסגנון הזה6.
בעדות אחרות
ראו גם
מקורות
- יוסף שטרית, טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל (מבוא, מקור ותכלית), מורשת יהדות מרוקו (מתוך: מקדם ומים, כרך ט, אוניברסיטת חיפה)
- יוסף שטרית, טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו: מהלך הטקסים, מורשת יהדות מרוקו
- יוסף שטרית, טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו: טקסים מקדימים, מורשת יהדות מרוקו
- יוסף שטרית, טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו: משמעות ותמורות, מורשת יהדות מרוקו. הלבשת הכלה באלקסואה אלכבירה; התמורות
- משה גבאי, שרשים: השמלה הגדולה, אלכסווא אלכבירה, מורשת יהדות מרוקו
- יוסף שטרית, החינה בחתונה היהודית במרוקו: אופיו החדש של טקס החינה בישראל, מורשת יהדות מרוקו