רבאט

ראשית הקהילה

הקהילה התבססה לכל המאוחר במאה ה־16, עם בואם של מגורשי ספרד לעיר. דרך נמלה השתתפו היהודים בסחר בין המגרב לאירופה, ונעזרו בקשרים משפחתיים עם צאצאי מגורשים בארצות כמו הולנד¹. פעילות הסוחרים היהודים בנמל עוררה את כעסם של סוחרי גנואה המתחרים¹. במאה ה־19 עלו לארץ ישראל דרך הים כמה משפחות עשירות מרבאט, כמו משפחות מויאל ובן שמעון, והיו בין מחדשי היישוב היהודי ביפו¹.

המלאח

ב־1792 הורה הסולטן מולאי יזיד לפגוע ביהודי העיר, ולבסוף הסתפק בהפקעת רכוש ובמס קולקטיבי כבד¹. הסולטן מולאי סלימאן (1792 עד 1822) הורה להקים רובע יהודי, מלאח, בחלק המזרחי של המדינה האנדלוסית, בשטח שהיה קודם מטעים². לפי מקור אחר הוא הוקם ב־1807, והיהודים הועברו אליו משאר חלקי העיר¹. אחד משערי המדינה נקרא עד היום באב מלאח².

הבירה

בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי, מ־1912, הייתה רבאט לבירת מרוקו, ויהודים מערים אחרות עברו אליה¹. לפי מפקד 1921, כ־10% מתושבי העיר היו יהודים, לצד כ־59% מוסלמים מרוקאים ויותר מ־21% אזרחים צרפתים². ברבאט הוקם בית הדין הרבני הגבוה של מרוקו, והראשון שעמד בראשו היה הרב רפאל אנקווה¹. בעיר פעלו בתי ספר יהודיים מודרניים, בעיקר של כל ישראל חברים, וצעירים ואמידים עברו מן המלאח לעיר החדשה האירופית¹.

בטקסי ברית המילה ברבאט ובסלא הסמוכה, לפי רבי דוד עובדיה כפי שמובא אצל רפאל בן שמחון, הכסף ששולם עבור כבוד הסנדקאות הועבר לבית הכנסת, לקופת העניים או לאבי הבן אם היה עני³. בפורים כינו ברבאט את המרציפן בצורת מגן דוד בשם מאסאפאן⁴.

אחרי קום המדינה

בשנים שלפני העצמאות גברה המתיחות: באוגוסט 1953 מנעה המשטרה הצרפתית מהמון מוסלמי לפרוץ למלאח של רבאט⁵. אחרי 1948 החלה עלייה הדרגתית לישראל, ואחרים היגרו בעיקר לצרפת ולקנדה. קהילה של ממש התקיימה עד מלחמת יום כיפור, ואחריה נותרו יהודים מעטים¹. בראשית המאה ה־21 חיו בעיר כמה עשרות יהודים. בתי הכנסת שנותרו הם בית הכנסת של רבי שלום זאווי, ששופץ לאחרונה, ובית הכנסת תלמוד תורה^{1, 2}.