אבלות במנהג תימן

הקבורה

שמעון גרידי תיאר את מנהגי האבלות שנשמרו אצל יהודי תימן בישראל, ועליו נשען רוב הערך. לפיו הקריעה נעשית לרוחב הבגד ולא לאורכו¹. יש הנוהגים עדיין להקיף את המת לפני הקבורה, ויחידים יוצאים אחרי מיטת אביהם כשזרועם חשופה ומורמת על ראשם¹. בישראל נהגו המלווים לומר יחד בקול "ויהי נועם" ו״יושב בסתר עליון"¹. לפני סתימת הגולל של גבר אומרים את הפסוק "ולבני הפילגשים אשר לאברהם" עד שייסתם הגולל, ולאישה אין אומרים אותו¹. אחרי הקבורה עומדים האבלים בשער בית הקברות, המלווים יוצאים ואומרים להם "תנוחמו מן השמים", והאבלים עונים אמן¹.

השבעה

לפי גרידי, האבלים יושבים על הרצפה, משמאל לכניסה, ואינם יוצאים מביתם כל שבעה¹. כל שבעת הימים דולק בבית נר לעילוי נשמת המת, ויש המושיבים זקנים ללמוד תורה בבית האבל בבוקר ואחר הצהריים¹. אחר הצהריים, לפני תפילת מנחה, נאמר בבית האבל הספד על המת, והנשים מתאספות כל יום לשעה או שעתיים ומספידות בערבית, בבכי וביללה¹. יהודי תימן נוהגים עד היום שהאבל מתעטף בטלית, כמנהג העטיפה הקדום, שברוב הקהילות התבטל².

בסעודות הבוקר, הצהריים והערב באים המנחמים עם אוכל: בצהריים ובערב קליות, פירות ויי״ש, כלומר יין שרף, משקה חריף, ובכל ארוחה גם ביצים ועדשים¹. כשיש תלמיד חכם הוא אומר דברי תורה, ולפני ברכת המזון אומרים את המזמור "שמעו זאת כל העמים"¹. עם כל שתייה של יי״ש אומר המנחם "אלוהים ינחם אבלים", והאבל עונה בברכה שבעל הגמול ישלם למנחמים גמול טוב¹. בליל היום השביעי עורכים האבלים סעודת הבראה, לפעמים ברוב עם¹.

תפילה וקדיש

בסוף התפילות בבית האבל אומרים השכבה, את המשנה "רבי חנניא בן עקשיא" וקדיש דעתיד¹. בסידור הבלדי אין קדיש יתום, ואת הקדיש אחרי לימוד אומרים בנוסח "דעתיד לחדתא"³. בבית האבל נושאים כפיים, ואפילו האבל עצמו אם הוא כהן, ובחנוכה ובראש חודש אומרים הלל¹. אם הנפטר היה תלמיד חכם, מתפללים בבית האבל שלוש שבתות אחרי השבעה, בליל שבת ובמוצאי שבת¹. האבל אינו משנה את מקומו בבית הכנסת, ובשנה הראשונה נוהגים לתת לו לעבור לפני התיבה בערבית של מוצאי שבת¹.