שירת הנשים התימניות

שירה בעל פה

הגברים בתימן שרו בעיקר מתוך הדיוואן, בעברית, בארמית ובערבית יהודית, ואילו הנשים, לפי אבשלום מזרחי, דיברו רק בניב הערבי המדובר בתימן, ורובן לא ידעו קרוא וכתוב^{1, 2, 4}. שיריהן לא נכתבו, ועברו בעל פה מאם לבת². השירים הושרו בערבית התימנית המדוברת, ועסקו בחיי היום יום של האישה: בעבודות הבית, בשמחות ובבעיות היום יום. זהותן של מחברות השירים אינה ידועה².

חלק מן השירים חיברו הנשים בעצמן³. בכינוסי הנשים היה מקובל גם שיר המענה, שבו לוקחים כמה שורות משיר ישן, עם המשקל, החרוז והקצב שלו, ומוסיפים ביניהן בתים חדשים באלתור. השיר הזה הושר כמעט רק בכינוסי נשים⁴.

מתי שרו

הנשים והגברים חגגו בתימן בנפרד. גם בחתונה הזמין אבי המשפחה את ידידיו, ואם הבית הזמינה את ידידותיה, שבאו עם בנותיהן¹. בטקס החינה של הכלה, שנערך בבית הוריה בלי נוכחות גברים, ליוו הנשים את הטקס בשיריהן². בשמחות המשפחתיות רקדו הנשים ריקוד מתון בשם דעסה, בבגדים רקומים ובתכשיטי כסף, ושרו את שיריהן בערבית³.

השירה הייתה חלק גם מן העבודה בבית. לפי הרב יוסף קאפח, האישה קמה לפני עלות השחר לטחון חיטה בריחיים, ובשעת הטחינה עודדה את עצמה בשירה או בתפילה¹. בשעות שישבו יחד ורקמו, שרו הצעירות ופזמו, והמבוגרות שוחחו¹.

בישראל

בישראל משלבים רבים את טקס החינה באירועי הנישואין, ובו משתתפים היום גם גברים². כמה מזמרות העדה הראשונות בארץ ינקו ממסורת השירה של הנשים: שושנה דמארי ליוותה בצעירותה את אמה, זמרת ומקוננת, בשירה ובתוף באירועים בקהילה התימנית⁵.