תימני כנרת
תימני כנרת הוא הכינוי לקבוצת משפחות של עולים מתימן שהתיישבו ב־1912 בבית המוטור ליד חוות כנרת, ואחרי כ־18 שנים הועברו בעל כורחם לכפר מרמורק ליד רחובות, כדי לפנות את הקרקע לקבוצת כנרת.
מתימן לחדרה
ב־1910 החליטו כמה משפחות ממחוז שרעב, בראשות הדיין הרב דוד צאירי, לעלות לארץ ישראל, בעיקר ממניעים דתיים1. העובדה ששתי הארצות היו אז בתחום האימפריה העות׳מאנית הקלה על המעבר1. לפי גרסה אחרת, תימני כנרת היו חלק מן העולים שבאו בעקבות שליחותו של שמואל יבנאלי לתימן ב־19113. המשפחות הלכו ברגל כשלושה שבועות עד עדן, הפליגו ליפו ומשם הועברו לחיפה1. בחיפה קיבלו הצעת עבודה מאיכרים של חדרה, ושם עבדו גברים ונשים בעבודה קשה, ישנו בסוכות שבנו לעצמם ובחורף עברו למתבנים1.
בבית המוטור
ב־1912 יזם מנהל חוות כנרת, האגרונום גולדה, את הבאתם לאזור, ונציג של אגודת השומר הציע להם עבודה ומגורים1. חלק מן המשפחות עברו בדרך ליבנאל, וכ־14 משפחות הגיעו לחוות כנרת1. לפי יוסי בן ארצי, בסקירה על מחקרו של יהודה ניני, מדובר בכעשר משפחות שהתיישבו בשלהי 1912 בבית המוטור ובסביבתו, על חלקת קרקע דלה ליד הביצה2. בגלל הצפיפות עברו מן החווה לבית המוטור שעל שפת הירדן, ובנו בעצמם מבנה טיט1. הקרן הקיימת בנתה להם לימים חמישה בתי מגורים2.
המשפחות ייבשו ביצות, עקרו עצי שיזף, נטעו אקליפטוסים וגידלו משק חי וצומח, וכמה מהם מתו מקדחת וממחלות אחרות1. ב־1923 כתב הרב צאירי להנהלה הציונית על מצוקתו בבית המוטור ועל בתו שנפלה מן הסולם ומתה, וביקש עזרה כדי להתיישב ביישוב יהודי1. אנשי קבוצת כנרת לא הרשו לתימנים לקבור את מתיהם בבית הקברות של כנרת, ובהמשך הוקצתה להם חלקה צדדית1.
העקירה
קבוצת כנרת, שנאבקה גם היא על קיומה ועדיין לא קיבלה נקודת קבע, ביקשה את הקרקע שבה ישבו התימנים2. הם אולצו לעזוב ב־19291, ותת הכותרת של ספרו של ניני קובעת את סוף הפרשה ב־19302. אחת הסיבות שהסכימו לעבור הייתה שלא היה להם מניין קבוע, ובקשתם מן הקרן הקיימת לצרף אליהם משפחות נוספות נדחתה1. מבין שלוש אפשרויות בחרו בכפר מרמורק, המושב הראשון של יהודי תימן בארץ, שהיה לימים שכונה של רחובות1. לפי התיאור, כשהגברים יצאו לעבודה הגיעו משאיות והעבירו את הנשים והילדים לרחובות, והגברים הלכו בעקבותיהם בערב1.
ניני ראה בעקירה תוצאה של יחס מפלה כלפי התימנים. בן ארצי מקבל את התיאור של קיפוח התימנים בהתיישבות של אותן שנים, אבל חולק על ההנחה שזו הייתה הסיבה, ומזכיר שקבוצות התיישבות רבות אחרות פוזרו או הועברו באותו עשור2.
ההנצחה
ב־1994 דחה בית המשפט העליון, בהרכב מאיר שמגר, דליה דורנר ויעקב קדמי, עתירה של צאצאי המשפחות שביקשו להחזיר שלט הנצחה ליד בית המוטור, אבל השופטים כתבו שהבקשה צנועה ושאין צריך להיות קושי להיענות לה1. על השלט שהוצב מחוץ לבית המוטור נזכר שתימני כנרת גרו בו1.
ראו גם
מקורות
- תימני כנרת, ויקיפדיה העברית. הרקע, הדרך, חדרה, כנרת, מכתב צאירי, בית הקברות, 1929, כפר מרמורק, בג״ץ 1994
- תימני כנרת של מי? (סקירה על יהודה ניני, ההיית או חלמתי חלום, 1996), יוסי בן ארצי, קתדרה 88, יד יצחק בן צבי. כעשר משפחות בשלהי 1912; חמישה בתים של הקק״ל; ביקורת על התזה של ניני
- שמואל יבנאלי, ויקיפדיה העברית. 'חלק מהעולים הגיעו להתיישבות סמוך למושבת כנרת ונקראו תימני כנרת'