שרעב

המחוז והקהילה

שרעב שוכנת באזור שנקרא תימן התחתונה, ברובו רמה בגובה 1,000 עד 1,500 מטר, ואינה על הדרך הראשית שבין צנעא, דמאר וירים. היא אינה אזור פורה במיוחד¹. לפי ההערכה, בשרעב ובמחוזות הסמוכים עודין ושמיר חיו בשנות ה־40 של המאה העשרים יותר מ־10,000 יהודים, המספר הגדול ביותר של יהודים ושל יישובים יהודיים ביחס לשטח בכל תימן¹. הם התפרנסו בעיקר מאריגה, צורפות, סנדלרות, חייטות וחקלאות¹. באזור שרעב וסביבתו גדל קפה, ויהודים עסקו בסחר בו^{2, 4}. לפי יעקב ספיר, שביקר בתימן במאה התשע עשרה, יהודי הדרום היו עניים יותר מיהודי צנעא².

השפעת שרעב ניכרה גם בסביבתה. דרומה לה, בנפת אלחוג׳ריה, היו כפרים יהודיים רבים, וכך גם מזרחה לה, באזור שנקרא בלאד עמאר, בעיירות כמו ד׳אלע וקעטבה. יהודי האזורים האלה נמנים בדרך כלל עם יהודי דרום תימן, ויהודי ד׳אלע, אלחוג׳ריה ובעדאן אימצו את המבטא השרעבי, אף שניגוני התפילה שלהם נשארו שונים^{1, 2}.

ההגייה השרעבית

רוב יהודי תימן הוגים את הקו״ף כמו גימ״ל ואת הגימ״ל הדגושה כמו J באנגלית. השרעבים הוגים את הגימ״ל כמו בעברית המודרנית, ואת הקו״ף הם הוגים כקו״ף עמוקה ולא כגימ״ל^{2, 3, 5}. יש המשווים את הגיית הקו״ף שלהם להגייה של יוצאי עיראק¹. את החולם הם הוגים כצירה, ויש הסבורים שמקור ההגייה הזאת במסורת הבבלית, ולכן בשירי רבי שלום שבזי ומשוררים אחרים משרעב חולם מתחרז עם צירה^{1, 2}. המבטא השרעבי השפיע גם על יהודי המחוזות הסמוכים, ועל יהודי עדן וחבאן¹.

מנהג ותורה

יהודי שרעב התפללו בנוסח השאמי והושפעו מנוסח הספרדים ומן השולחן ערוך, יותר מיהודי מרכז תימן^{1, 2}. הם הרבו לעסוק באגדה, בזוהר ובקבלה, ובקהילה היו מקובלים רבים¹. במראה החיצוני נבדלו בכך שגילחו את השפם והשאירו את הזקן, ואת הפאות גידלו פרא ולא מסולסלות כמו ביהודי מרכז תימן². מקרב יהודי שרעב יצאו לפי המסורת רבי שלום שבזי, הרב שלום שרעבי, הרב מרדכי שרעבי ומארי חיים סינוואני^{1, 2}. המחוז נודע גם כמקום מוצאה של משפחת משתא, משפחתו של שבזי^{1, 4}.

השרעבים בארץ ישראל

בין העולים הראשונים מתימן היו שרעבים רבים. ב־1912 הגיעה לרחובות שיירה של כמאה עולים משרעב, בראשות הרב יוסף משולם, והתיישבה בשכונת שעריים⁶. משפחות תימני כנרת, שהתיישבו ב־1930 בכפר מרמורק שליד רחובות, היו גם הן יוצאות שרעב⁷.