חבאן

העיר והקהילה

חבאן שוכנת על דרך המסחר העתיקה בין חצרמוות לתימן, כמאה קילומטרים מחוף האוקיינוס ההודי, ונקראת על שם ואדי חבאן¹. בפי זקני הקהילה עברה מסורת שראשית היישוב היהודי באזור בימי בית ראשון, וחוקרים סבורים שהקהילה הקטנה היא שריד של קהילה גדולה יותר מתקופת ממלכת חמיר^{1, 2}. הקהילה חיה מבודדת ממרכזי היהדות בתימן, ויהודיה נקראו גם יהודי חצרמוות¹. ב־1947 או 1948 מנתה כ־450 נפש^{1, 2}.

בצורת במאה השמונה עשרה כמעט חיסלה את הקהילה, ובסוף אותה מאה נותרו בה לא יותר מכחמישים נפש. במהלך המאה התשע עשרה גדלה בהדרגה שוב². הקהילה התחלקה לחמולות, ובהן אלעדני, דוה, הלל, מיפעי, מעטוף ושמ'ח, ולא היו בה כוהנים ולוויים^{1, 2}.

הרובע היהודי

הרובע נקרא חאפת אליהוד ונבנה בצורת חצי עיגול: בתי התושבים בדרום, במזרח ובמערב, ארמון השליט על הסלע בצפון ובית הכנסת באמצע¹. היו בו שני מקוואות ושני בתי כנסת, ובית הכנסת שימש גם בית ספר לילדים¹. שני בתי הכנסת נחלקו בין שתי המשפחות הגדולות, מעטוף והלל². יהודי חבאן התפרנסו מצורפות כסף, נפחות ומסחר למרחקים, וצורפי הכסף שלהם נודעו בכל חצרמוות².

במה נבדלו

הגברים גידלו שיער ארוך עד הכתפיים, זקן בלי שפם, וחבשו מצנפת לבנה, ובניגוד לרוב יהודי תימן נשאו נשק במותניהם^{1, 3}. הבגדים נצבעו בניל שחור¹. מבטאם בעברית, למשל בהגיית הגימל, הקוף והחולם, דומה למבטא של יהודי שרעב³. נוסח התפילה מבוסס ברובו על הנוסח הבלדי, עם ניגונים משלהם^{1, 3}. בחינה החבאנית קולעים לכלה צמות ומעטרים את כפות ידיה ורגליה בדוגמאות של חינה, ושבוע לפני כן נערכת חינה גם לחתן¹. בשבועות נהגו לאכול בבוקר מאפה בשם מעצובה עם דבש וחמאה, ואחר כך להתיז מים זה על זה².

העלייה וברקת

ב־1912 הגיע לחבאן השליח שמואל יבנאלי, וב־1944 דיווח פקיד בריטי על 730 מיהודי האזור שמבקשים לעלות¹. קבוצות ראשונות הגיעו מ־1945 והתיישבו בשכונת ידידיה בדרום תל אביב, שנקראה גם שכונת החבאנים¹. שאר הקהילה עלתה ב־1950, שהתה במחנה העולים בעין שמר, וב־1952 התיישבה במרוכז במושב ברקת, שבו היא שומרת עד היום על מסורתה¹.