גזירת היתומים

מקור התקנה

לפי ההיסטוריונית בת ציון עראקי קלורמן, התקנה התגבשה בחוות דעת של חכמי ההלכה הזיידית במאה השמונה עשרה ונאכפה מסוף אותה מאה¹. הנימוק הדתי היה שכל ילד נולד לדת הטבעית, כלומר לאסלאם, ורק הוריו עושים אותו ליהודי או לנוצרי, ולכן יתום שאין לו הורים חוזר לאסלאם^{2, 3}. על פי עראקי קלורמן, לתקנה אין מקבילה בארצות אחרות². בגרות נקבעה לפי סימנים גופניים ולא לפי גיל².

מתי נאכפה

העות׳מאנים, שכבשו את תימן ב־1872, הפסיקו לאכוף את התקנה². אחרי שהאימאם יחיא נכנס לצנעא בסוף 1918 והשריעה הזיידית חזרה להיות חוק המדינה, חודשה גם גזירת היתומים. לפי עראקי קלורמן, החל מ־1921 בעיקר הקפידו אנשי הדת ומושלי המחוזות על ביצועה, ורוב המקרים של אסלום בכפייה אירעו בשנות ה־20¹. היא מביאה עדויות מאותן שנים, ובהן תיאור של נערה יתומה מחבל חג׳ה שנלקחה ב־1922 מתחת לחופתה, ועדות, שהיא מביאה מפי ערוסי, על בן האימאם, נסיך הכתר אחמד שישב בעיר חג׳ה, שאסף 42 תינוקות ותינוקות יתומים כדי להמירם¹. מקור אחר מזכיר חטיפה של 42 יתומים מן הקהילה בחודידה ב־1923, וייתכן שמדובר באותו אירוע³. בשנות ה־30 וה־40 נעשתה האכיפה מתונה יותר, ולפי סיכום אחד הפכה הגזירה יותר להצהרה אידאולוגית מאשר לחוק פעיל².

החוקרים חלוקים על היקף האכיפה. עראקי קלורמן סבורה שהיא נאכפה בעיקר באזורים שהיו בשליטה ישירה של האימאם, ופחות באזורי השבטים. ארי אריאל סבור שהיא נאכפה דווקא באזורים שהשליטה בהם הייתה שנויה במחלוקת, כחלק מן המאבק בין האימאם לשייח׳ים המקומיים².

איך הקהילה הגנה על היתומים

דרך אחת הייתה להשיא יתומים בגיל צעיר, כי אדם נשוי נחשב בוגר. לפי עראקי קלורמן, נערים בתימן נישאו בדרך כלל מגיל 15 ונערות מגיל 11, ונישואי היתומים היו לעיתים קרובות חפוזים ובגיל צעיר עוד יותר¹. הרב יחיא עומיסי, אב בית הדין ברדאע, ארגן אחרי מגפת הטיפוס של 1944 נישואים מהירים של יתומים בעירו ובכפרי המחוז¹.

דרך שנייה הייתה להבריח את היתומים. ילדים מן הכפרים הוברחו לצנעא, שבה יכלו להיטמע בעיר הגדולה, ובאמצע שנות ה־40 היו ברובע היהודי בצנעא יותר ממאה יתומים¹. היעד המועדף היה עדן, שהייתה בשלטון בריטי. מראשית שנות ה־40 התארגנו הברחות רחבות היקף בהנהגת קהילת צנעא, בסיוע התאחדות התימנים בארץ ישראל, ומשם עלו רבים מן היתומים לארץ¹. ב־1930 מנה אברהם טביב, בדו״ח לסוכנות היהודית, את גזירת היתומים בין הסיבות ליציאת יהודים לעדן¹.

בזיכרון יוצאי תימן

הגזירה נעשתה חלק חשוב בזיכרון הקולקטיבי של יוצאי תימן בישראל². המחזה "חיים חדשים" של שלמה דורי (1927) עוסק בחשש ממאסר על הסתרת יתומים, והמחזמר "המבשר" של סעדיה דמארי, שהוצג בתיאטרון אהל ב־1957, מעמיד במרכזו יתום יהודי שנאלץ להתאסלם^{2, 3}.