רדאע

מיקום

רדאע שוכנת בגובה של כ־2,100 מטר, ושייכת היום למחוז אלביידא¹. העיר הייתה מוקפת חומה עם ארבעה שערים, ושניים מהם נשארו עד היום.

הקהילה היהודית

בראשית המאה התשע עשרה הייתה קהילת רדאע השנייה בגודלה בתימן אחרי צנעא, ופעלו בה תשעה בתי כנסת². גם בדור האחרון לפני העלייה הייתה הקהילה ברדאע גדולה מן הקהילה בדמאר הסמוכה, אף שהצטמצמה³. בראש הקהילה בשנים שלפני העלייה עמד הרב יחיא עומיסי, אב בית הדין של העיר, שעלה לישראל ב־1950⁴.

תחנה בהצלת היתומים

בתקופה שבה נאכפה בתימן גזירת היתומים, ניסתה הקהילה להציל יתומים יהודים מהמרה לאסלאם. לפי מחקרה של בת ציון עראקי קלורמן, הרב עומיסי ארגן נישואים מהירים של יתומים בעיר ובכפרי מחוז רדאע, במיוחד אחרי מגפת הטיפוס של 1944, ולעיתים השיא כמה זוגות ביום אחד⁴. נישואים כאלה הגנו על היתומים, כי אדם נשוי נחשב בוגר⁴. לפי עראקי קלורמן, ברוב המקומות כוונה הגזירה ליתומים משני הוריהם, אבל במחוז רדאע חששו מאסלום גם יתומים מאב בלבד⁴. עדויות רבות על יהודי רדאע וסביבתה כינס שלמה עמיהוד בספרו "פעולות צדיק"⁴.

בערים שעל הדרך מצנעא לעדן שימשו ראשי הקהילות אנשי קשר ליתומים: בדמאר ר׳ יחיא גרידי ואחריו ר׳ סלימאן מעוצ׳ה, בירים מארי חיים אלקאפח וברדאע הרב עומיסי⁴. רדאע הייתה התחנה שבה הסתיים החלק הראשון של הדרך מצנעא לעדן. מובילים יהודים, שהתפרנסו מהובלת סחורות ודואר על גבי חמורים ופרדות, הסתירו את הילדים בארגזים של פחי נפט ויצאו מצנעא בחושך, לפני שנפתחו שערי העיר. ברדאע הוסתרו הילדים, לפעמים כמה ימים, בבית משפחת עומיסי, ומשם הובילו אותם שליחים אחרים אל הגבול עם עדן⁴. אחד המובילים, אהרן בן ישראל עוזירי, סיפר שבין 1940 ל־1946 העבירו הוא ושותפו לרדאע קרוב לשמונה מאות יתומים ויתומות⁴.