החתונה אצל יהודי עיראק
החתונה אצל יהודי עיראק הייתה, עד העלייה ההמונית לישראל בשנים 1950 ו־1951, רצף של טקסים שנמשך מן השידוך דרך האירוסין, ליל החינה והחופה ועד שבוע המשתה ו״גילוי הפנים" כחודש אחרי החתונה1. חלק מן המנהגים, כמו ההסתכלות שלפני האירוסין והאיסור על החתן לעבוד בשבעת ימי המשתה, נשמרו גם בישראל1.
השידוך וההסתכלות
לפי מחקרו של שמעון חייט, את הכלה חיפשה בדרך כלל אם החתן, תחילה בין קרובות המשפחה ואחר כך בין המכרות1. בביקור בבית הנערה בחנה האם את מצב הבית, ולפי אותו מחקר נשקה לנערה גם כדי לבדוק את ריח פיה1. לצד האמהות פעלו שדכניות שקיבלו שכר, ומגיד מישרים, עיתון בערבית יהודית שיצא בכלכתה, מתח ביקורת ב־1900 על כך שבני הזוג נפגשים לראשונה רק בליל הנישואין1. אחרי שהוסכם על השידוך הוזמן החתן עם משפחתו לבית הכלה, ושם היה רשאי להביט בה ולשוחח איתה; השלב הזה נקרא מעאינה, כלומר הסתכלות1. הנישואין המועדפים היו עם בת הדוד מצד האב, ולפי חייט אישה קראה לבעלה "אבן עמי", בן דודי, גם כשלא היה קרוב משפחה1.
האירוסין
בבגדאד היה לאירוסין תוקף של קידושין, כך שפרידה אחריהם חייבה גט1. החתן נתן לכלה כסף או טבעת זהב לפני עדים, והנשים הריעו1. כשהקידושין נעשו בכסף נהגו בבגדאד לכרוך את יד הכלה במטפחת משי, כדי שלא תיראה כעניה המקבלת צדקה1. מן האירוסין ועד החתונה שלח החתן מתנות, תכשיטים וממתקים בכל חג, ומשפחת הכלה שלחה מגשי עוגות וממתקים בחגים לבית החתן1. לפי עדות של ילידת בגדאד, בשנת האירוסין של אחותה באה תופרת לבית מדי יום ותפרה ורקמה ביד חלוקים, כותנות לילה, סדינים ומצעים3.
החופה
ההזמנות לחופה נכתבו בעברית ובערבית1. החופה נערכה אחרי תפילת ערבית, וכך מתועד כבר בשאלות ותשובות של רבי יוסף חיים1. לפי חייט, בשנים שלפני העלייה נערכו החופות בבגדאד בדרך כלל בבית הכנסת מאיר טוויג, שנבנה בשנות הארבעים, ולכן זה תיאור של העשור האחרון של הקהילה ולא של המאה התשע עשרה1, 4. הכלה לבשה שמלת משי לבנה ארוכה וכתר של חוטי משי רקומים כסף וזהב, ושתי שושבינות נשאו את שולי השמלה1. החתן לבש בתחילה חלוק וחגורה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה עבר לחליפה אירופית1. מעל בני הזוג נמתחה קשת של פרחים ועלי תמר, והחתן שבר את הכוס על הרצפה לקול צהלות הנשים1.
שבוע המשתה
בלילה שאחרי החופה, או באחד מערבי השבוע שאחריה, נערכה בבית החתן מסיבה שבה נתנה משפחת הכלה כסף ותכשיטים1. השבת שאחרי החופה נקראה שבת הנשים, ובה באו נשים רבות לראות את הכלה1. כחודש אחרי החתונה הזמין אבי הכלה את הזוג לסעודה, ובסופה נתן להם מתנה שנקראה מתנת גילוי הפנים1. לפי עדות של ילידת כרכוך, אביה ערך לבנו הבכור בישראל חתונה של שבעה ימים ושבעה לילות כמנהג עיראק, ובכל ערב התאספו השכנים והקרובים לאכול ולרקוד2. באותה עדות מסופר שאחרי הטבילה במקווה לא יצאה הכלה מן הבית, כדי שלא יראה אותה גבר עד החופה2.
נדוניה ותקנות
בקרב יהודי עיראק שילמה משפחת הכלה לחתן, ולא להפך1. הסכום חולק למוהר, שנשאר רכושה של האישה, ולנדוניה שעמדה לרשות החתן1. ההוצאות על המתנות והנדוניה הכבידו על משפחות רבות, ולפי חייט כמאתיים בנות בבגדאד ביקשו בסוף המאה התשע עשרה עזרה מקופת הצדקה כדי להינשא1. ב־1894 החליטו רבני עיראק שלא לארס נערה לפני גיל 13 ולא להשיא אותה לפני גיל 16, אחרי שבנות נישאו עד אז בגיל צעיר מאוד1. ב־29 במאי 1920 פרסמו רבני בגדאד וחכמיה תקנה בת 13 סעיפים שנועדה לצמצם את המתנות ואת ההוצאות, ועליה חתמו 31 חכמים ו־400 נכבדים1.
בעדות אחרות
ראו גם
מקורות
- מנהגי החתונה של יהודי עיראק בדורות האחרונים, שמעון חייט, בצרון 328 (1977), בפרויקט בן יהודה. המקור הראשי: שידוך, מעאינה, קידושין, חופה, שבת הנשים, גילוי הפנים, נדוניה, התקנות של 1894 ו־1920
- חתונה ועיסוקי הנשים, שפת אם, לשון: הפרויקט לתיעוד שפות יהודיות. עדות של ילידת כרכוך, 2020: שבעה ימים ושבעה לילות, הכלה אחרי הטבילה
- Weddings, engagement and dowery, Mother Tongue, lashon.org. עדות של ילידת בגדאד, 2021: התופרת בשנת האירוסין
- Meir Taweig Synagogue, ויקיפדיה האנגלית. נבנה בשנים 1942 עד 1946, בשכונת בתאווין