מנהגי אבלות אצל יהודי מרוקו
מנהגי אבלות אצל יהודי מרוקו הם המנהגים שנהגו מרגע הפטירה ועד סוף השבעה: הכנות שנעשו עוד בחיים, שמירה על הנפטר בנרות ובתהילים, קבורה ביום הפטירה, ובשבעה תפילות בבית האבלים עם צידוק הדין, השכבה וניחום אבלים1, 2, 6.
הכנות בחיים ורגע הפטירה
לפי ספר המנהגים "נתיבות המערב" של הרב אליהו ביטון, רבים קנו בחייהם חלקת קבר, ורבים תפרו בעצמם את תכריכיהם, מתוך מסורת שהדבר מאריך ימים ומזכיר לאדם את יום מותו1. ליד הגוסס הקפידו שלא ייצא מן העולם בלי שישמע קריאת שמע1. אחרי הפטירה עצם אחד הבנים את עיני אביו ואמר את הפסוק "ויוסף ישית ידו על עיניך"1.
את הנפטר הניחו על הארץ סמוך לפתח, רגליו כלפי הדלת, וכיסו אותו בסדין לבן; בינו ובין היושבים תלו סדין כמחיצה, ולמראשותיו הדליקו שני נרות1. נהגו לשפוך את כל המים שבבית הנפטר ובשני הבתים הסמוכים, ולפי ביטון נאמרו לכך שני טעמים: כדי שלא יצטרכו להודיע על המוות בקול, ואמונה עממית שמלאך המוות מטיל טיפת דם לתוך המים2. לא נעלו את נעליו של הנפטר, ובמיוחד את אלה שנעל בשעת מותו1.
השמירה והקבורה
כל זמן שהנפטר היה בבית שמרו עליו בלי הפסקה, בעיקר בלילה, הדליקו נרות למראשותיו ואמרו תהילים, מתוך אמונה שכל עוד הוא שמור והנרות דולקים אין למזיקים שליטה בו2. הקפידו שחתול לא ייכנס לבית2. הנשים קוננו ובכו בקול, והיו שסרטו את לחייהן ותלשו את שערן, וחכמי הקהילה התנגדו לכך2.
הקבורה נערכה לרוב ביום הפטירה, ודחו אותה רק כדי לחכות לבנים או לכבודו של חכם2. על מיטתו של תלמיד חכם פרשו את טליתו3. נשים הורחקו מן הגברים בהלוויה, ובמקומות שהחמירו לא השתתפו בה כלל3. בסתימת הקבר לא העבירו את האת מיד ליד, וכך גם את כלי הנטילה, כדי שלא יעבירו צרה מאדם לאדם; הבנים כיסו בעצמם חלק מן הקבר ואמרו שלוש פעמים "והוא רחום"3. ביציאה מבית הקברות נטלו ידיים ולא ניגבו אותן4.
השבעה
בבית האבלים הדליקו בשבעה נר בכוס שמחציתה מים ומחציתה שמן, וכיסו תמונות ומראות בחדר שבו מתפללים5. תפילות שחרית, מנחה וערבית נערכו בבית האבלים במניין, ובין מנחה לערבית דרש חכם לעילוי נשמת הנפטר5. אחרי שחרית ומנחה אמרו צידוק הדין, השכבה וניחום אבלים, וכשהציבור עמד האבלים ישבו, כדי שיהיה ניכר מי הם6. נמנעו מלומר לאבלים "שבו", ובמקום זאת סימנו להם בתנועה, והמנחמים יצאו בברכה "מן השמים תנוחמו"6.
קרובים הביאו לאבלים שמן וסוכר, והיו שהביאו ארוחות לכל ימי השבעה, ובמיוחד לשבת4. בימי השבעה לא הוציאו דבר מבית האבלים, והיו שלא טעמו בו דבר כל השבעה4. רבים נמנעו מבשר בשבעה, ובשבת נחלקו המנהגים: יש שאכלו בשר, יש שנמנעו ויש שאכלו עוף בלבד7. נשים אבלות לא עשו מלאכות בית, לא בישלו ולא ניקו, ויש שהסירו את תכשיטי הזהב לכל השבעה5, 6.
שבת בתוך השבעה
ביום שישי ישבו האבלים על הארץ עד סמוך להדלקת הנרות7. תפילת ליל שבת נערכה בבית האבלים, בלי "במה מדליקין" ובלי הפיוט שבו מקבלים את מלאכי השבת7. בבוקר באו האבלים לבית הכנסת וישבו במקום אחר מן הרגיל, כדי שהקהל יזהה אותם ויבוא לנחם, ובני משפחה אחרים עלו לתורה במקומם ונאמרה השכבה7.
ראו גם
מקורות
- נתיבות המערב, הרב אליהו ביטון: מנהגים הקשורים למעגלי החיים, מנהגי אבלות (עמ׳ 153), מורשת יהדות מרוקו. חלקת קבר ותכריכים, קריאת שמע, עצימת עיניים, המחיצה והנרות, הנעליים
- נתיבות המערב, הרב אליהו ביטון: מנהגי אבלות, סעיפים ח עד יד, מורשת יהדות מרוקו. שפיכת המים, הקינות, החתול, השמירה, קבורה ביום הפטירה
- נתיבות המערב, הרב אליהו ביטון: מנהגי אבלות, סעיפים טו עד כא, מורשת יהדות מרוקו. נשים בהלוויה, הטלית על המיטה, סתימת הגולל
- נתיבות המערב, הרב אליהו ביטון: מנהגי אבלות, סעיפים כב עד כח, מורשת יהדות מרוקו. נטילת ידיים, שמן וסוכר לאבלים, אכילה בבית האבלים
- נתיבות המערב, הרב אליהו ביטון: מנהגי אבלות, סעיפים כט עד לו, מורשת יהדות מרוקו. תכשיטים, תפילה במניין, נר המים והשמן, כיסוי מראות, דרשה בין מנחה לערבית
- נתיבות המערב, הרב אליהו ביטון: מנהגי אבלות, סעיפים לז עד מד, מורשת יהדות מרוקו. צידוק הדין, השכבה וניחום אבלים, נוסח הניחום, מלאכות בית
- נתיבות המערב, הרב אליהו ביטון: מנהגי אבלות, סעיפים מה עד נא (עמ׳ 159), מורשת יהדות מרוקו. שבת בתוך השבעה, בשר, תפילת ליל שבת, החלפת מקום בבית הכנסת