תשעה באב אצל יהודי מרוקו

הסעודה המפסקת והלילה

לפי ספר המנהגים "נתיבות המערב" של הרב אליהו ביטון, את הסעודה המפסקת אכלו בישיבה על הארץ סמוך לפתח הבית¹. אכלו עדשים אדומות וביצים שבושלו במלח ובאפר, מאכלי אבלים, וטבלו את הלחם ואת הביצה באפר¹. בלילה הדליקו בבית הכנסת ובבית נר אחד בלבד, ורבים ישנו על הארץ, ויש ששמו אבן מתחת לראשם¹.

בבית הכנסת

בבית הכנסת הסירו את הפרוכת והפכו את מעיל ספר התורה, והחזירו אותם למקומם אחרי חצות היום¹. בשחרית לא התעטפו בטלית ולא הניחו תפילין, ועשו זאת במנחה¹. במקום כמה קטעים קבועים בתפילה אמרו "על נהרות בבל" ואת שירת האזינו, הכוהנים לא נשאו כפיים, ולא הגביהו את ספר התורה¹. אמרו קינות רבות, ויש שדילגו על בתי הנחמה שבתוכן¹.

הנשים התאספו בפתחי הבתים וקוננו בערבית על עשרת הרוגי מלכות, על חנה ושבעת בניה ועל אסונות אחרים¹. רבים לא עבדו ביום הצום, ולא עישנו עד חצות היום¹. לפי רפאל בן שמחון, היה במרוקו פתגם שהכסף שמרוויחים בימים האלה אין בו ברכה².

בית הקברות

בתשעה באב נהגו לעלות לבית הקברות, וביטון ממליץ שלא ללכת בקבוצות¹. בכפרי האטלס, לפי בן שמחון, קוננו האמהות על קברי קרוביהן, והנערים רכבו בינתיים על חמורים סביב בית הקברות².

שעת הנחמה

בן שמחון מתאר מעבר מן האבל לשעת הנחמה בסביבות שלוש אחר הצהריים: הנשים ניקו את הבית ואת הרצפות והתחילו לאפות². בעבר, אחרי מנחה, סיידו הנשים את הקירות ומשכו קו כחול של סיד סביב הקירות מבפנים, והיו גברים שלבשו בערב בגדים חדשים, מנהג שנקשר לדמותו של משיח בן יוסף². לפי ביטון, אחרי חצות ניערו הנשים את המצעים וסידרו את הבית, ורבים סיידו חדר בבית לכבוד שבת נחמו¹.

ברית מילה שחלה בתשעה באב נערכה בצהריים אחרי שחרית או אחר הצהריים אחרי מנחה, ולפי בן שמחון נערים שנולדו באב, ובעיקר מי שנימולו בתשעה באב, נקראו פעמים רבות מנחם².

מוצאי הצום

לשבירת הצום אפו עוגות, ובמיוחד שני סוגים: לחלווא דזנזלאן, מאפה דחוס של זרעי פשתן קלויים, שומשום, סוכר ושקדים שנחתך לריבועים, ולחלוואה דלעזין, בצק מטוגן עם סירופ סוכר². לפי ביטון, אחרי הצום אכלו דייסת סולת, וכך גם אחרי צומות אחרים, והיו שהכינו משקה חלב חם ואכלו אותו עם חמאה¹. בשר ועוף לא אכלו עד ערב העשירי באב, וכביסה, רחצה ותספורת דחו עד בוקר העשירי באב¹.

המועדים הקרובים