דבדו

מקור הקהילה

לפי מסורת הקהילה, משפחות הכהן סקלי הגיעו לדבדו מסביליה אחרי גזירות 1391 בספרד, והרב שלמה הכהן אצבאן, שחקר את תולדות העיר, מצא לכך תימוכין, אף שבמקום אחר קשר את ההתיישבות לגירוש ספרד ב־1492^{1, 2}. לפי זיכרונותיו של אבנר דרמון, מורה צרפתי שלימד בעיר ב־1918, הקבוצה הגדולה באה ממורסיה ואחרים מסביליה³. המעיין שמזין את העיירה נקרא עד היום עין סביליה^{2, 3}. בין המשפחות הגדולות של העיר היו הכהן סקלי, מרסיאנו, בן חמו, בן שושן ובן ג׳יג׳י^{1, 2}.

לפי אתר המורשת של משפחת הכהן סקלי, אחרי מגפה ב־1745 נותרו בעיר כ־330 משפחות, מהן כ־160 של הכהן סקלי וכ־110 של מרסיאנו². בסוף המאה ה־19 גרו בעיר כ־2,000 תושבים, רובם יהודים, ובתחילת המאה העשרים כ־1,600 יהודים, כשליש מן התושבים¹.

החיים בעיר

הרובע היהודי שכן במרכז העיירה, מוקף שכונות מוסלמיות, ובשונה ממלאחים רבים לא הייתה לו חומה². דרמון מנה בו ב־1918 כ־1,400 נפשות ולא פחות מ־15 בתי כנסת, כי כל משפחה רצתה בית כנסת משלה³. יהודי העיר היו סוחרים, צורפים, חייטים, אורגים ורועי צאן ובקר, והנשים עסקו ברקמה². בשונה מערים רבות במרוקו, יכלו יהודי דבדו לקנות קרקע, והיו להם פרדסים, שדות וכרמים². דרמון מתאר אריגת שמיכות צמר גדולות, זיקוק מאחייא מתאנים יבשות ומצימוקים, והכנת יין מתוק מצימוקים³.

בפי היהודים נשמרו ביטויים ספרדיים, והניב שלהם קרוב לניב של מערב אלג׳יריה². סופרי הסת״ם של דבדו, שכתבו על עור צבי מעובד, היו מבוקשים, וב־1974 העניק ראש הממשלה יצחק רבין למוזיאון ישראל ספר תורה מדבדו שנכתב על עור צבי^{1, 2}.

רבני דבדו

מן המחצית השנייה של המאה ה־19 פעלו בעיר ישיבות, ובהן ישיבותיהם של רבי אברהם בן שושן ושל רבי שמואל מרסיאנו¹. רבי דוד הכהן סקלי, יליד 1862, למד אצל רבי אברהם בן שושן והיה אחר כך רבה של אוראן שבאלג׳יריה². רבי שלמה הכהן אצבאן, יליד 1881, כיהן כדיין בדבדו ואחר כך כרב באוג׳דה, ונפטר ב־1949².

השפל והפיזור

ב־1904 השתלט על האזור המורד בו חמארה, שהטיל מסים כבדים ובזז רכוש יהודי, ורבים ברחו לאלג׳יריה ולאוג׳דה^{1, 2}. לפי אתר המורשת, המרד פילג את הקהילה: הכוהנים נחשבו תומכי המורד, ומשפחת מרסיאנו ואחרות נשארו נאמנות לסולטן². הצבא הצרפתי נכנס לדבדו ב־1911, ולפי דרמון הדבר שם קץ לביזת המלאח, אף שהיהודים התלוננו על מסים כבדים^{2, 3}.

בשנות ה־20 עזבו יהודים רבים מסיבות כלכליות לעיירות העמקים, ובהן תאוורירת, גרסיף, תאזה ואוג׳דה, ושם נקראו דבדובים ושמרו על קשר לעיר מוצאם^{1, 2}. כבר בשנים 1840 עד 1890 עלו מדבדו משפחות לארץ ישראל והתיישבו בטבריה, בצפת ובירושלים². לפי הטבלה שבאתר המורשת, ב־1947 נמנו בעיר 1,093 יהודים וב־1960 נותרו 382².