אוג׳דה

הקהילה

על ראשית הקהילה היהודית באוג׳דה אין מידע מוקדם¹. בימי הסולטן מולאי יזיד, בשנים 1790 עד 1792, נענשו יהודי העיר על שלבשו בגדים דומים לבגדי המוסלמים, ולפי עדות שמביא ההיסטוריון יוסף טולדנו נצטווה לחתוך את אוזנם הימנית כדי שיובדלו משכניהם^{1, 3}. מסוף המאה ה־19 הגיעו לעיר משפחות מאלג׳יריה, ובהן אמויאל, עובדיה, בן חמו ועזיז, ויהודים מתאפילאלת, ממלייה ומדבדו^{1, 2}.

המלאח של אוג׳דה לא היה מוקף חומה, והרחוב המרכזי שלו נקרא רחוב היהודים¹. בשנות מלחמת העולם הראשונה גרו בעיר קרוב ל־3,000 יהודים, במפקד 1936 נמנו כ־2,000, ובראשית שנות ה־50 כ־4,000^{1, 2}. אחרי 1948 עברו רוב היהודים לשכונות חדשות, ורבים מהם פתחו חנויות, בעיקר של תכשיטים ושל כסף¹.

בתי כנסת ורבנים

בית הכנסת הגדול של העיר נבנה ב־1930, בן שלוש קומות, עם ארון קודש וספרי תורה שהובאו מאיטליה ומספרד^{1, 2}. לצדו פעלו בתי כנסת נוספים, ובהם בית כנסת של יוצאי אלג׳יריה ובית הכנסת של משפחת דהאן². בין רבני העיר היו רבי אהרן שוקרון, רב הקהילה, שהיה גם פייטן, ורבי שלמה הכהן אצבאן, רבה הראשי של העיר מ־1944 עד מותו ב־1949^{1, 2}. ב־1908 פנו ראשי הקהילה ליהודי אוראן שבאלג׳יריה בבקשת עזרה בפתיחת בית ספר של רשת כל ישראל חברים^{1, 2}.

תחת השלטון הצרפתי

בשונה מיהודי אלג׳יריה השכנה, יהודי מרוקו לא קיבלו אזרחות צרפתית¹. השלטון הצרפתי השווה את זכויותיהם, אבל צמצם את האוטונומיה של הקהילה, והשגיח מקרוב על מוסדותיה¹. עם השלטון הצרפתי איבדו היהודים את מקומם כמתווכים, ורבים נדחקו מן הרוכלות, מן המסחר ומן המלאכה¹.

הפרעות והעלייה

ביוני 1948, אחרי הקמת מדינת ישראל, הותקפו יהודי אוג׳דה בשוק העיר, ולמחרת נמשכו הפרעות בג׳ראדה הסמוכה². לפי מקור אחד נהרגו ארבעה יהודים באוג׳דה ו־38 בג׳ראדה⁴, ובמקורות אחרים מובאים מספרים כוללים אחרים^{2, 5}. בתים וחנויות נשרפו ובתי כנסת חוללו^{1, 2}. ב־1954, אחרי שצרפת הגלתה את סולטן מרוקו, פרצו בעיר מהומות ונהרגו בהן ארבעה יהודים¹.

בשנים שבהן העלייה ממרוקו הייתה אסורה שימשה אוג׳דה תחנת מעבר חשאית: עולים הגיעו אליה מקזבלנקה דרך פאס, חצו את הגבול למרניה, והמשיכו לנמלי אוראן ואלג׳יר^{1, 2}. מתנדבים ציונים בעיר אכסנו את העולים במשרדי הקהילה ובחדרי החברה קדישא¹.