קריאת התורה בנוסח תימן

כל עולה קורא בעצמו

ברוב בתי הכנסת קורא בעל קורא את כל הפרשה, והעולה לתורה מברך וקורא איתו בלחש. בעבר קרא כל עולה בעצמו, ומנהג זה נשמר אצל יהודי תימן^{1, 2}. ספר התורה מונח בבית הכנסת התימני בתוך מעין ארון קטן, ובשעת הקריאה שוכב על הבימה. בהגבהה מגביהים את היריעה בלבד ולא את כל הספר, והעולה אינו יורד מן הבימה לפני שעולה הבא¹. גם ספר התורה התימני עצמו שונה: יש בכל דף 51 שורות ולא 42³.

ההכנה לכך החלה בילדות, בכניס, שבו למדו התלמידים הבוגרים לקרוא את פרשת השבוע עם התרגום ואת ההפטרה³. יהודי תימן נודעו בכך שגברים רבים ידעו לקרוא מספר התורה בהגייה ובניגון הנכונים, והדבר מוסבר בכך שהילדים למדו מראשית לימודם לקרוא גם בלי ניקוד².

התרגום

בימי חז״ל נהגו לתרגם את הקריאה בתורה, פסוק אחר פסוק, כדי שגם מי שאינו מבין עברית יבין. בשאר העדות פסק המנהג, משום שהארמית כבר אינה מובנת לציבור, והשולחן ערוך פסק שאין בו צורך^{1, 4}. יהודי תימן לא קיבלו את הפסק בעניין הזה⁴. בשבתות ובחגים נקרא אחרי כל פסוק תרגום אונקלוס, חוץ מעליית המפטיר ומפסוקים שהגמרא קבעה שאין לתרגם, ובהפטרה נקרא תרגום יונתן. בשני ובחמישי קוראים בלי תרגום¹.

יש הנוהגים שהמתרגם הוא ילד או נער לפני בר מצווה, וכך התפשט המנהג, אף שלפי ההלכה אין חובה שדווקא ילד יתרגם^{1, 4}. לתרגום ניגון פשוט משלו, שונה מניגון הקריאה². המנהג נשען על המשנה "קטן קורא בתורה ומתרגם" (מגילה ד, ו)³. בחבאן היו שהוסיפו לפעמים גם תרגום ערבי⁵.

עליית הילדים

נהוג שילד מתחת לגיל שלוש עשרה עולה לקרוא את העלייה השישית, בניגון פשוט יותר מן הרגיל^{1, 2}. בפרשת ויחי קוראים את העלייה השישית שוב ושוב ילדים קטנים שעולים לתורה בפעם הראשונה, ילד אחר ילד¹. בחבאן ניתנה לילדים לפעמים העלייה החמישית או השישית⁵. בתימן לא נערך טקס בר מצווה, ונער החל להניח תפילין כבר בגיל תשע עד אחת עשרה. בקהילות תימן נוהג נער בר המצווה לקרוא רק את המפטיר וההפטרה⁶.