ספינג׳

השם והצורה

השם בא מן המילה הערבית לספוג, על שם המרקם האוורירי של הבצק^{1, 4}. הבצק עשוי קמח, מים ושמרים, בלי מוצרי חלב, ובמרוקו מעצבים אותו לטבעת עם חור באמצע^{1, 3}. בלוב ובג׳רבה נפוצה צורה שטוחה, ובפי יהודי לוב הוא נקרא ספנז¹. לפי השערה אחת, צורת הטבעת התפתחה בספרד המוסלמית והגיעה לצפון אפריקה עם מגורשי ספרד¹.

בחנוכה ובחורף

לפי רפאל בן שמחון, בחנוכה הכינו בקהילות היהודיות במרוקו ובצפון אפריקה סופגניות מקמח, מים ושמרים, שנקראו בעגה המקומית ספאנז. מטגנים אותן בשמן, זכר לנס פך השמן, וטובלים בסוכר או בחמאה ובדבש³. הן הוגשו לצד הקוסקוס עם הירקות והבשר המטוגן, ונאכלו בכל ימות החורף, גם אחרי החג³. בן שמחון מתאר יהודים שחוזרים מתפילת שחרית בבוקר חורפי ובידיהם שלושה או ארבעה ספינג׳ים מושחלים על חוט, לארוחת הבוקר של בני הבית³.

רבי מימון הדיין, אבי הרמב״ם, כתב במאה ה־12 על המנהג לאכול בחנוכה סופגנין, כלומר מאפים מטוגנים בשמן, בלי לפרט את סוגם¹. במרוקו ובתוניסיה קנו אותו גם ילדים בדרך לבית הספר, מושחל על סיב של עץ דקל¹.

במימונה ובשמחות

הספינג׳ נמנה עם מאכלי החמץ שמגישים בליל המימונה, לצד המופלטה⁷. לפי מנהג שרווח בקרב יהודי צפון אפריקה, כשהחתן והכלה באים למחרת החתונה לבית ההורים, מקבלים את פניהם בכפית דבש, ואחריה בספינג׳ עם דבש וכוס תה¹. בקרב יהודי צפון אפריקה, בלי פירוט של ארצות, היו שנתנו ספינג׳ לתינוק כשבקעה לו השן הראשונה¹.

בישראל

לפי מקור אחד, יהודים מצפון אפריקה הביאו את הספינג׳ לארץ ישראל עוד לפני 1948, והוא נעשה בבתיהם מאכל חנוכה נפוץ, בין השאר כי קל להכין אותו בבית². הסופגנייה הישראלית הממולאת בריבה היא מאפה אחר.

גרסאות

• בהגשה טובלים את הספינג׳ בסוכר, או מורחים עליו חמאה ודבש³.
• בלוב ובג׳רבה משטחים את הבצק בלחיצת אצבעות לצורה שטוחה במקום טבעת¹.

בעדות אחרות

• ספינז יהודי לוב