יהודי הרי האטלס

הכפרים

מלבד המלאחים המוקפים חומה בערים, היו במרוקו מלאחים כפריים: כפרים פתוחים ומבודדים יחסית שגרו בהם יהודים בלבד, בהרי האטלס, בריף ובמישורים שעד הסהרה¹. בניגוד לרוב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שהיו עירוניות, ישבו יהודי מערב המגרב גם בכפרים, ובחלק מהם דיברו היהודים ברברית לצד ערבית יהודית². בין הקהילות באטלס הקטן נזכרות תילין שבהרי אידא אולטיטי, ותאהלה ותאפראוט שבמחוז אמלן³.

יהודי האטלס נבדלו במנהגיהם מיהודי הערים הגדולות ומיהודי החוף, ולפעמים גם משכניהם באזורים הקרובים³. בן שמחון מתאר כמה מנהגים של כפרי האטלס: בבר מצווה הושיבו את הנער בערב על פרדה לבנה כשהוא עטוף בסדין לבן וחבוש מצנפת לבנה, ובתשעה באב קוננו האמהות על קברי קרוביהן והנערים רכבו על חמורים סביב בית הקברות^{4, 5}.

העלייה מן האטלס

בראשית שנות ה־50 חלה על העלייה ממרוקו מדיניות של עלייה סלקטיבית, ועולים נדרשו לבדיקות רפואיות⁶. לפי זאב חקלאי, שעסק אז בעליית יהודי הכפרים, הובאו תושבי כפרים לבדיקות במרקש, משום שחלק מן הכפרים היו מרוחקים מאות קילומטרים ממרכז רפואי, ומצב הבריאות של תושבי הכפרים נמצא טוב משל יהודי הערים⁶. בדצמבר 1953 דיווח חקלאי להנהלה הציונית שכפרים אחדים מוכנים לעלות, בתנאי שיעלו כקהילות שלמות, וההנהלה ביקשה לבחון מחדש את אמות המידה לבחירת העולים ולארגן אותם בגרעינים⁶.

אחרי פסח 1954 השתנה המצב במרוקו, המתיחות הפוליטית גברה והביקוש לעלייה עלה⁶. השיטה שהונהגה נקראה "מן האונייה אל הכפר": העולים הובאו ישר ליישובים החקלאיים⁶. יהודה גרניקר, שליח הסוכנות היהודית, נשלח למרוקו ב־1954 כדי לארגן עולים להתיישבות חקלאית, ובזמן קצר הוקמו עשרות מושבי עולים בנגב, בדרום יהודה ובגליל⁷.

מאית בוגמז לעוצם

דוגמה מתועדת היא עליית יהודי עמק אית בוגמז שבאטלס הגבוה, במחוז אזילאל, עמק של 27 כפרים בגובה 1,800 עד 2,300 מטר⁸. אחרי שהו במחנה חרובית ועבדו בעבודות הקרן הקיימת, עברו 65 משפחות מהם לעוצם, שנקרא אז לכיש 1, בראש חודש סיוון תשט״ו, במאי 1955^{8, 9}. עוצם היה המושב הראשון שהוקם בתוכנית ההתיישבות של חבל לכיש⁹. לפי התיעוד, כבר בימים הראשונים התלוננו חלק מן המתיישבים שעבודות הקרן קשות מדי, וכ־15 גברים יצאו לכיוון הכביש כדי לנסוע לתל אביב⁸.