קילולים
קילולים היא מילה שבה כינו יהודי תימן קללות1. הקללות עצמן נאמרו בערבית, בעברית ובארמית, ורבות מהן לקוחות מן המקרא ומלשון חכמים1, 2.
באיזו שפה קיללו
יהודי תימן דיברו ביניהם ערבית, ואת רוב הקללות היומיומיות אמרו בה1. לצד זה, כך כותב יהודה רצהבי במאמרו 'לשונות גנאי שבפי יהודי תימן', הם קיללו גם בלשון הקודש שהייתה ידועה להם1. לדבריו, נשים וקטנים, שהעברית לא הייתה שגורה בפיהם, אמרו את ה'קילולים' שלהם בלשון הארץ, ואילו מי שלמדו מקרא וספרות חכמים שילבו בקללותיהם פסוקים ומאמרים1. לפעמים, כשהקללה נאמרה על גוי, העברית שימשה כלשון סתרים1.
מה יש באוסף
רצהבי ליקט 73 קללות עבריות וארמיות מתוך מילונו 'אוצר לשון הקודש שלבני תימן', לפי מסורת ההגייה של צנעא1. הוא חילק אותן לשלושה חלקים: לשון מקרא, לשון חכמים, ונספח של קללות בארמית ושל קללות ששורשן עברי וצורתן ערבית1, 2. בין הדוגמאות: 'שחיק טמיא', 'ממזרתא', 'שדי מדברא', 'יכלה ויאבד' ו'עמרצי'1, 2. את הדוגמאות לקח משלושה מקורות: דיבור חי, ספרות תימנית ישנה, וסיפורת וזיכרונות של יוצאי תימן בישראל1.
ראו גם
מקורות
- לשונות גנאי שבפי יהודי תימן, יהודה רצהבי, לשוננו לעם כז, האקדמיה ללשון העברית. פתיחת המאמר: קללה בערבית ובלשון הקודש, הערה 1 ('קילולים': קללות בלשון בני תימן), נשים וקטנים, לשון סתרים, 73 קללות, שלושה סוגי מקורות, מסורת צנעא
- לשונות גנאי שבפי יהודי תימן (סיום), יהודה רצהבי, לשוננו לעם כז, האקדמיה ללשון העברית. החלק השני (לשון חכמים) והנספח