מה לובשים לחינה: מדריך לאורחים, לכלה ולחתן לפי עדה

אם הוזמנתם לחינה בישראל ואתם עומדים מול הארון שעה לפני היציאה, התשובה הקצרה פשוטה. אורחים ואורחות מגיעים מהבית בלבוש ערב חגיגי רגיל, כמו שמלה נוחה, חצאית וחולצה, או מכנסיים וחולצה מכופתרת שמתאימים לכל אולם ולכל חצר. רק ברגע שתיכנסו פנימה, או לקראת תהלוכת הקערות, ייפתחו ברוב החינות המרוקאיות מתלים עמוסים קפטנים, ג׳לביות ותרבושים בצבע ארגמן עם גדיל שחור, ומי שירצה ילביש אותם מעל הבגדים שאיתם הגיע מהבית^{1, 12}.

הבחירה האמיתית היא מה ללבוש מתחת.

מה לובשים לחינה כאורחים וכאורחות ומה מחכה בכניסה לאולם

הסוד הפרקטי של אורחים בחינה הוא עובי הבד והשרוולים. הקפטנים והג׳לביות שמחלקים באולם עשויים לרוב קטיפה סינתטית, סאטן או ברוקד עם רקמת חוטי מתכת, והם נלבשים בשכבה שנייה מעל הבגד שלכם בשיא הצפיפות של רחבת הריקודים. חולצה עם שרוולים תפוחים תסתבך מתחת. בלייזר מחויט עם כריות כתפיים או תיק צד עם רצועה עבה ייצרו מראה מסורבל בתמונות ויקשו על התנועה במעגל. לכן עדיף לבחור בבגד קל ונושם, בשרוול צמוד יחסית או קצר, ובנעליים שטוחות או בעקב יציב שאפשר לרקוד איתן שעה ארוכה סביב האוהל^{1, 12}.

ומה לגבי צבעים? בניגוד לחתונה עצמה, שבה שמלה לבנה חלקה שמורה לכלה בלבד, בחינה הכלה ממילא מחליפה כמה צבעים בערב אחד. כתב התרבות יוני פרוים תיעד ביולי 2025 באתר ויינט כלות ישראליות שמחליפות שלוש וארבע תלבושות במהלך ערב חינה אחד, מעיצוב לבן או מוזהב בתחילת קבלת הפנים ועד קטיפה בורדו, ירוק אזמרגד או כחול רויאל בשלב הקערות. אם אינכם חלק מהפמליה הקרובה שמלווה את בני הזוג, מקובל להשאיר בגדי קטיפה רקומים מכף רגל ועד ראש לחתן, לכלה ולאימהות, אלא אם נכתב בהזמנה במפורש שהאורחים מתבקשים להגיע מהבית בקפטן או בג׳לביה^{11, 12}.

הנוהג להעמיד בכניסה לאולם עמדת תלבושות לאורחים נראה היום מובן מאליו, אבל הוא התפתח בישראל רק בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים של המאה העשרים. פרופ' יוסף שטרית מאוניברסיטת חיפה, שחקר את החתונה היהודית במרוקו במאמרו בכתב העת מקדם ומים משנת 2003, מתאר איך ביקורים של ישראלים בחתונות יהודיות בקזבלנקה הולידו בארץ ענף של חברות הפקה שמייבאות תלבושות ממרוקו, מקימות באולם אוהל מרוקאי ומלבישות את בני הזוג ואת הקהל. במרוקו לא עמדו מתלים בפתח. כל אורחת הגיעה בשמלה החגיגית הפרטית שלה, ובצפון מרוקו, בערים טנג׳יר ותטואן, תיעדה ההיסטוריונית ד״ר גילה הדר חלוקה ברורה בקהל: הנשים הנשואות הגיעו לליל החינה בשמלת הברבריסקה שלהן, ואילו הצעירות הרווקות לבשו קפטנים רקומים בחוטי זהב^{1, 3}.

התלבושות אינן שייכות לכלה ולא הוכנו עבורה, אלא הן מושכרות¹

חינה מרוקאית: ההבדל בין קפטן, תכשיטה והשמלה הגדולה

כשמדברים בישראל על תלבושת לחינה מרוקאית, נוטים לקרוא לכל שמלה רקומה בשם קפטן. זהו קיצור נוח. בפועל, בלבוש החגיגי של החינה במרוקו קיימות ארבע מערכות לבוש נפרדות לבני הזוג ולמשפחה, ולכל אחת מהן גזרה, שכבות ומעמד משלה^{1, 2, 6}.

חינה תימנית: גרגוש, תשבוך לולו, לבה ובגדי החתן הצנעני

מי שמגיע לחינה תימנית בישראל פוגש מראה שונה לגמרי מן הקטיפה המרוקאית: מגדל משולש של פנינים ופרחים על ראש הכלה ושכבות של פיליגרן כסף על הצוואר והידיים. החוקר אבשלום מזרחי, בספרו החתונה התימנית משנת 1999, והאגודה לטיפוח חברה ותרבות של מורשת יהודי תימן מציינים עובדה היסטורית מעניינת. בתימן עצמה היו בכל עיר בגדי נשים ותכשיטי כלה אחרים. רק לאחר העלייה לישראל הפכה תלבושת הכלה של יהודי צנעא לדגם המייצג של מנהגי החינה התימנית בעבור בני כל האזורים^{7, 8}.

הכלה שלבשה את מערכת הגרגוש והלבה לבשה מתחתיה שמלה עליונה רקומה סביב פתח החזה ומכנסיים רקומים בקרסוליים. ומה לבש החתן התימני? לפי תיעוד לבוש הגברים בתימן, החתן במרכז תימן לבש שמלת בד לבנה חגיגית שנקראה קמיץ או ענתרי, מעיל עליון, כובע ותליון עם עלי פיגם, ואילו בעיר עדן לבש החתן בטקס התלביס גלימה מוזהבת. אגב, מי שקורא מקורות מתימן נתקל לא פעם במשפט שלפיו החתן מתעטף בשמלה, שכן בערבית יהודית תימנית המילה שמלה אינה שמלת אישה כלל אלא שמה של הטלית^{7, 12}.

תלבושת הכלה הצנענית נחשבה לפאר הלבוש היהודי בתימן⁶

מעיראק ועד הודו, בוכרה ולוב: מה לובשים בשאר העדות

לא כל טקס חינה בישראל כולל חלוקת גלימות לאורחים או עטרת פנינים, ובקהילות המזרח האחרות נשמרו דגמי לבוש שונים לגמרי לליל החינה^{9, 10, 12}.

בקרב יהודי עיראק נקרא הערב לילת אל חנה, ובמנהגי החינה העיראקית האורחים מגיעים בלבוש ערב רגיל ללא גלימות. במוזיאון מרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה מוצגת שמלת חינה שנתפרה בבגדאד בשנת 1948: שמלת משי בגזרה עירונית מערבית, שעליה נרקמו בעבודת יד פרחים מחוטי מתכת שטוחים בטכניקה בגדאדית הנקראת תל. חוקר יהדות בבל שמעון חייט תיעד בכתב העת בצרון משנת 1977 כי משפחת החתן שלחה לבית הכלה את אבקת החינה יחד עם מתנות לבוש ובהן נעליים וכפפות. בבגדאד צבעו לעיתים רק את קצות האצבעות. את הקצוות שנצבעו בעיסת החינה עטפו בנייר כסף עדין כדי שהצבע הטרי לא יכתים את בגדי המשי של הכלה והחתן^{9, 10}.

בקרב עדת בני ישראל מהודו נקרא הטקס מהנדי, ובו קיים כלל צבע קבוע לכלה: בעוד שבטקס החתונה עצמו לובשת הכלה ההודית סארי לבן, בליל המהנדי היא לובשת סארי ירוק, הקשור בפריון ובהתחדשות, ועונדת זרי פרחים הנקראים האר וכתר כסף. אצל יהודי בוכרה לובשים החתן, הכלה ובני המשפחה הקרובים מעיל קטיפה כבד בגזרת קימונו הנקרא ג׳ומה, הרקום בצפיפות בחוטי זהב בטכניקת זרגוזי, יחד עם כובעים רקומים תואמים. הלבוש בלוב היה שונה. בקהילת יהודי לוב, שבה נקרא ערב המשלוח ליל אל קופה על שם הסל עם הבגדים, התכשיטים והחינה ששלחה משפחת החתן, ישבה הכלה בטקס בעיניים עצומות כשהיא לבושה שמלת משי ורודה שנקראה אל בודרי, ואילו בפרס לבשה הכלה בטקס החנא בנדאן שמלת משי בגוני אדום, ירוק או ורוד לפני שקשרו את החינה לכפות ידיה במטפחת משי¹².

פרט מעשי אחד שכדאי לזכור רגע לפני שניגשים אל המגש לשלב של ברכות החינה או להגשת מתנה לחינה לבני הזוג: חומר הצבע הטבעי בעלי החינה, הלוסון, נקשר מיד לסיבי משי, צמר וכותנה בהירה ואינו יורד בכביסה. השרוול נצבע בשנייה. לכן גם כשלובשים קפטן מושכר עם שרוולי תחרה רחבים וגם כשמגיעים מהבית בחולצה מכופתרת לבנה, כדאי להפשיל את השרוול מעל פרק כף היד לפני שמניחים לכם את העיסה על הכף וקושרים את הסרט¹².