חינה מרוקאית: סדר הטקס, מה לובשים, מה מביאים ומה שרים

'הלילה ליל חינותיה, תזכה גם ללילות המילה של בניה.' את זה שרו הנשים בארפוד, בחבל תאפילאלת, כל הלילה ועם תופים, בחינה הגדולה בבית הכלה. מאיר נזרי רשם את השורות ותרגם אותן, ובשורה השנייה כבר מאחלים לכלה את הברית של הבנים שעוד לא נולדו¹⁰.

חינה מרוקאית היום היא ערב אחד, בדרך כלל כמה ימים עד שבוע לפני החתונה, ובאים אליה פחות אורחים מאשר לחתונה, רובם משפחה וחברים. הכלה נכנסת לאולם, מחליפה שמלות כמה פעמים, ולקראת הסוף מורחים חינה על כפות הידיים של הזוג ושל הקרובים שרוצים, ומציגים את התכשיטים שקיבלה^{5, 6}. אצל יהודי מרוקו היו בדרך כלל שלושה טקסי חינה לפני החתונה, כולם בבית הכלה וכולם בידי נשים^{1, 2}.

המגשים

נושאים לאולם מגשים של עוגיות, לפעמים בתהלוכה, ובסוף הערב מגישים תה נענע ועוגיות מרוקאיות בסלסלאות, חלקן אפויות בבית וחלקן מוזמנות⁶. במרוקו המגש הראשון היה של החינה עצמה. ברוב הקהילות שלח החתן לבית הכלה מגש שלם של עלי חינה יבשים, ואיתו מגשים של פירות יבשים ועוגיות, והנשים שנשאו אותם צהללו בדרך ובכל עצירה בין הבתים³. בפאס נשאו מבית החתן לבית הכלה מגש ממתקים וקערה של חינה כתושה⁹.

את העלים כתשו מול הנשים במכתש עץ גדול, והכלה עמדה לידו. שטרית כותב שהכתישה סימלה יותר מכל דבר אחר את עבודת הבית של האישה³. את האבקה מהלו במים, במי בושם או במאחייא, המשקה החריף שזיקקו בבית מתאנים. עד הטקס שמרו על העיסה. אם הכלה והקרובות שלה השגיחו שלא תגיע לאישה שתעשה בה כישוף נגד הכלה, והיו אמהות שחשדו דווקא באם החתן והשתמשו רק בעלים שקנו בעצמן³.

הכניסה

היום הזוג נכנס לאולם בתהלוכה, והכלה מורמת לפעמים על מגש גדול על הכתפיים של גברים, או יושבת בעגלה מקושטת. מנגן תקליטן, או להקה עם מוזיקה מרוקאית^{5, 6}.

במרוקו הכלה והחתן ישבו על מושב מוגבה ולא אכלו, והידיים שלהם היו קשורות בבד. פעם הכלה גם הייתה יושבת בעיניים עצומות^{2, 4}. הארוחה הייתה של בית הכלה, ולא פעם שחטו בשבילה עגל או פרה. בקהילות הצפון ובקהילות שהושפעו מן המגורשים קישטו את העגל, ואפילו הלבישו אותו מעין חליפה, כמו השמלה הגדולה שלבשה הכלה בחינה הגדולה^{2, 3}.

השמלות

לפני החינה הגדולה רחצו את הכלה והלבישו אותה באלכסווא אלכבירה, השמלה הגדולה, מקטיפה רקומה בחוטי זהב^{4, 12}. שטרית כותב את השם אלקסואה אלכבירה, ומשה גבאי כותב אלכסווא אלכבירה. השמלה הייתה של האישה, והיא לבשה אותה גם אחרי החתונה, בכל שמחה ובכל חג¹².

היום זה אחרת. הכלה מחליפה בערב אחד כמה תלבושות, והן מושכרות, ואף אחת מהן לא נתפרה בשבילה^{5, 6, 16}. את ההחלפות האלה שטרית מייחס לנסיעות למרוקו בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים. המבקרים ראו שם את החתונות האחרונות של יהודי קזבלנקה, שכבר נערכו כמו מופע בסגנון מוסלמי, עם הרבה החלפות בגדים⁵.

מריחת החינה

לקראת סוף הערב מורחים את החינה על הזוג ועל קרובים וחברים שרוצים, והנשים המבוגרות מצהללות^{5, 6}. במרוקו מרחה את החינה אם הכלה, או אישה נשואה שיש לה ילדים, על כפות הידיים של הכלה, של החתן ושל האורחים הקרובים. לפעמים שמו מטבע בכף היד של הכלה ועטפו את היד במטפחת לבנה, ובקהילות רבות מרחו גם את הרגליים שלה². בצפון מרוקו קיבל כל אורח קצת חינה בכף היד ועל הזרת¹¹. לפי שטרית, ציורים לא היו: אצל המוסלמים במרוקו מציירים בחינה דוגמאות, ואילו היהודים שמרו את החינה בעיקר לחתונה, וגם לבר מצווה, ולא ציירו בה כלום¹.

אחרי החינה הלכה הכלה בדרך כלל למקווה. בפאס החינה הייתה ביום שני בערב והמקווה ביום שלישי בלילה^{2, 9}. בוויקיפדיה, בערך על טקס החינה, הסדר הפוך, קודם המקווה ואחר כך החינה, וכנראה שכל משפחה עשתה את זה בסדר שלה¹³. משם נמשך השבוע של החתונה של יהודי מרוקו, עד החופה.

והלילה לא נגמר כשהאורחים הלכו. החברות של הכלה והנשים הנשואות נשארו לישון בחדר שלה, שרו, אמרו חידות ושיחקו, כדי לשמור עליה ממזיקים ומרוחות⁴. בפאס, עם עלות השחר, מרחו הנשים הנשואות חינה על הכלה, ועל הידיים והרגליים של הבנות שלא נרדמו⁹.

מה אומרים

רוב המילים של הערב הן השירים וההכרזה על המתנות. משפט אחד ברור יש בפאס, בערב שלפני החינה הגדולה. הנשים שבאו מבית החתן שברו ביצה רכה בתוך צמר גפן על הראש של הכלה ואמרו 'מזל טוב!'⁹. שבוע קודם, ביום שנקרא שם יום היריעה הלבנה, כבר מרחו לה חינה על הראש ועטפו אותו בבד לבן⁹. חינה על השיער ובד לבן מסביב הם הלב של הטקס שנקרא אזמומג, והוא נועד לשמור על הכלה מעין הרע וממזיקים^{2, 4}.

בזמן המריחה עצמה לא מצאנו בשום מקור נוסח קבוע של ברכה, ובוויקיפדיה כתוב רק שמורחים 'תוך ברכה', בלי לומר איזו¹⁷.

אם אצלכם במשפחה אמרו משהו קבוע, זו בדיוק שאלה לשאול את סבתא.

מה מביאים

אין דבר קבוע שאורח מביא לחינה. בכתבה של יוני פרוים באתר ynet, ביולי 2025, סיפרה כלה שציפתה לכלי בית וקיבלה כסף¹⁶. בין המשפחות עוברים תכשיטים. המשפחה של החתן מביאה לכלה תכשיטים, וההורים של הכלה מכבדים את החתן בתכשיט או במתנה אישית, ואת כל זה מציגים לאורחים בסוף הערב^{5, 6}. במרוקו המתנה של כל אורח נאמרה בקול רם.

במכנאס ובקהילות גדולות אחרות רשמו במקום מי נתן ומה, כדי שההורים של הכלה יזכרו כמה להחזיר בחתונות של הילדים של הנותנים². ובפאס, למחרת החתונה, כל מי שיצא לקח איתו את מנת העוגיות שלו עטופה בנייר לבן⁹.

מה לובשים

הגברים לובשים קפטן וחובשים תרבוש, כובע בצבע אדום כהה¹³. בהזמנה מבקשים מהאורחות לבוא בקפטן ומהאורחים בג׳לביה¹⁷. בפאס של פעם החתן והחברים שלו לבשו ג׳לביות משי וחבשו מצנפת, והנשים באו בשמלות משי עם חגורות של זהב ושל כסף⁹.

בצפון מרוקו, בטנג׳יר, בתטואן ובערים שלידן, שמלת החינה נקראה בגד הברבריסקה, או בגדי הזהב. גילה הדר מתארת חצאית בגזרת מניפה עם חזית רקומה בזהב, שרוולי משי רחבים, חושן של זהב וחגורה כבדה, לרוב אדומה, ועל המצח רצועה בשם ספיפה וכתר זהב. ליל החינה, ביום שלישי, נקרא שם לה נוצ׳ה דל חינה, או לה נוצ׳ה די ברבריסקה. בכל לילות החתונה לבשו את הברבריסקה הנשים הנשואות, והבנות שעוד לא התחתנו באו בקפטנים רקומים בזהב¹¹.

מה שרים

במרוקו השירים של החינה היו של הנשים. רוב שירי החתונה הושרו בערבית יהודית, וכולם עברו מאם לבת בעל פה בלבד. היה שיר פרידה כואב כשמכינים את הכלה לחינה שלה, שיר לחינה עצמה, שלרוב הייתה ביום שלישי בלילה, שיר למקווה ושיר ליציאה לבית החתן. הפיוטים בעברית נשמעו בעיקר בבית הכנסת, בשבת החתן⁸.

בטרודאנט הקליט שטרית מפי נשים שיר חינה ארוך, ובתרגום שלו יש הכרזה על המתנות, שבחים לחתן וגם השורה 'רגלי מרוחה וידי עטופה בחינה למשך כל הלילה'^{2, 3}. בכל שורה יש הברות בלי מובן, יא ללה אילאלה, שרק משלימות את המנגינה. באותו שיר קוראים לכלה לאלה, גברתי, ולחתן באבא, אהובי².

במאי 2001 עשו שטרית והלהקה שלו מאוניברסיטת חיפה ערב חינה לכלה שאמא שלה נולדה במרקש, ולחתן שבמשפחה שלו לא היה מנהג כזה. אבא של הכלה חשש שהערב יביך אותם מול המחותנים, ואחרי הערב כתב לאוניברסיטה מכתב תודה. שטרית כתב לערב הזה שיר בשבעה בתים שמסביר לאורחים כל תחנה, וכשהזוג נכנס שרו לו שיר קבלת פנים⁷.

ובמושבים קרה משהו אחר. אנשים מבוגרים שנולדו בכפרי האטלס חזרו מטיולים במרוקו עם קלטות וידאו ושמע, ולפיהן חזרו לרקוד בבתים ובמועדונים את האחוואש, הריקוד הברברי עם השירה שליווה פעם את טקסי החינה⁶.

למה החינה יוצאת כתומה

הצבע בא מחומר כתום שנמצא בעלה החינה, לאוסון, והוא נקשר לקרטין של העור והשיער^{15, 13}. עלה שלם לא צובע את העור, רק עלים כתושים או אבקה¹⁴. לפי ההסברים המקובלים הכתם כתום כשמורידים את העיסה, ובשלושת הימים שאחר כך הוא מכהה לחום אדמדם, והכי כהה בכפות הידיים ובכפות הרגליים, שהעור בהן הכי עבה¹⁴. הצבע נשאר עד שהשכבה החיצונית של העור מתחלפת, ובצפון מרוקו, לפי גילה הדר, הסימן נשאר כמה ימים גם אחרי שרחצו^{13, 11}. כדי שהצבע יהיה חזק ערבבו שם את האבקה בבוקר במים חמים, עם קצת עראק וביצה¹¹.

מי עושה חינה היום

שטרית כתב כבר בתחילת שנות האלפיים שמשפחות מעדות אחרות התחילו לשכור את אותן חברות שמביאות ממרוקו את התלבושות והאביזרים, ועל הצורה החדשה של הערב כתב⁶:

רק ימים יגידו אם דפוס זה של טקס החינה ייטע שורשים⁶

לחינה התימנית ולחינה העיראקית יש סדר אחר, וכל העדות יחד נמצאות בערך החינה.

ב־2025 סיפרו מפיקות חינה ליוני פרוים באתר ynet שזוגות אשכנזים, זוגות דוברי רוסית וזוגות חד מיניים עורכים היום חינה, ושמה שדחף את זה היו הרשתות החברתיות¹⁶.