חינה תימנית: המנהגים, הלבוש והשירים

מתחת למגדל הפנינים המשולש חובשים לכלה כובע ברדס מוזהב שנקרא בצנעא קרקוש מזהר מרצף¹. בברדס מצנעא משנות השלושים של המאה העשרים, ששמור באוסף מוזיאון ישראל ותועד בידי האוצרת אסתר מוצ׳בסקי שנפר מתוך מלאכתו של הצורף היהודי יוסף כהן עיראקי, תפורים מטבעות כסף מוזהבים של הקיסרית האוסטרית מריה תרזה בשלוש ובארבע שורות צפופות¹. כל מטבע נתפר שם הפוך. הנשר הדו ראשי של האימפריה האוסטרית פונה כלפי חוץ, ואילו דיוקן הקיסרית חשוף המחשוף פונה אל בטנת הכותנה הפנימית כדי שלא ייראה לעיני הקהל מטעמי צניעות¹. המטבעות האלה, שנקראו ריאלאת, היו רכושה הפרטי של הכלה, ובשנות מחסור היא הייתה רשאית לפרום אותם מן הכובע, למכור אותם למחייתה ולתפור במקומם מטבעות חדשים כשתחזור הרווחה לבית¹.

סביב הכובע הזה נבנה כל המראה של החינה התימנית.

איך הפכה תלבושת הכלה של צנעא לסמל החינה התימנית בישראל

כשמחפשים היום תמונות של לבוש חינה אצל יהודי תימן, רואים כמעט תמיד אותה צללית: כתר משולש גבוה של פנינים לבנות וחרוזים אדומים, רביד כסף צמוד מתחת לסנטר ואינספור צמידים על הזרועות^{2, 3}. בתימן עצמה התמונה הייתה שונה⁴. פרופ' שלמה דב גויטיין מנה בספרו התימנים קרוב לאלף ושלוש מאות יישובים בתימן שבהם חיו יהודים, ולכל חבל ארץ היו בגדי נשים ותכשיטי כלה משלו⁷. בקהילת חבאן שבדרום מזרח תימן קלעו לכלה צמות דקות רבות, עטפו את ראשה במטפחת שנקראה שובייקה והלבישו אותה שמלה רחבה ששובלה האחורי ארוך מן הקדמי¹⁰. בצפון תימן, באזור חידאן, מתעד תצלום נדיר מארכיון האגודה לטיפוח חברה ותרבות את הכלה נאדיה בת זכריה יחיא קעטבי בשמלת מצבג׳ עם לבבית פרחונית, מטפחת שחורה בשם שילה ורדיד סאטן מפוספס בצביעת איקט שנקרא פוטה מחט'יה, בלי כתר הפנינים הגבוה של בירת תימן³.

רק לאחר העלייה הגדולה לישראל בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים התרחש איחוד חזותי⁴. תלבושת הקידושין והחינה של בנות צנעא אומצה בארץ בידי מלבישות מכל יוצאי תימן והפכה לדגם המייצג של החינה התימנית כולה^{2, 4}.

באתרי אירועים בישראל מציינים לעיתים כי תלבושת הגרגוש והלבה של הכלה התימנית שוקלת בין חמישה עשר לשלושים קילוגרם. בקטלוג מוזיאון ישראל ובמאגר האגודה לטיפוח חברה ותרבות לא מופיעה מדידת משקל רשמית כזו, ולכן אי אפשר לנקוב במספר קילוגרמים מוסמך. העומס הגופני עצמו מתועד היטב. הכלה נדרשה לשבת זקופה כמעט ללא תנועה של הצוואר מתחת לכתר הפנינים². בישראל נהוג שהשמשית קושרת תחילה סביב מצח הכלה בד לבן המכונה חיתול כסמל לברכת פוריות וללידת בנים, עונדת לה את התכשיטים יחד עם ענפי שדאב, הוא צמח הפיגם, ושיני שום נגד עין הרע, ובהמשך הערב הכלה פושטת את המערכת הכבדה ומחליפה לקרקוש קל רקום ולשמלה שנייה ושלישית שבהן קל לה לרקוד^{9, 10}.

הפרדת הטקסים בתימן: חינת הכלה בבית הוריה וליל החינא של החתן

הפער הגדול ביותר בין החינה בתימן לבין החינה בארץ נוגע לשאלה מי נמצא בחדר. בישראל נכנסים החתן והכלה יחד לאולם בערב אחד, רוקדים יחד ומושיטים ידיים לאותה קערה¹⁰. בתימן היו אלה שני טקסים נפרדים לגמרי שנערכו בשני בתים שונים במהלך שבוע החתונה התימנית, שנפתח בשבת שנקראה שבת ההתחלה^{6, 10}.

טקס החינה של הכלה נערך בבית הוריה על טהרת הנשים¹⁰. גברים לא נכנסו לשם כלל. המנהג בתימן קבע שאף גבר לא יימצא בבית בשעת קישוט הכלה ומריחת החינה, לא החתן המיועד ואפילו לא אביה של הכלה או אחיה¹⁰. החוקר פרופ' אבשלום מזרחי עמד במחקריו על כך שהאישה היהודייה בתימן, ובייחוד בצנעא העירונית שבה נשים מיעטו להיראות בשווקים, הפכה את אולם הנשים הסגור של החינה למרחב של שירה, ריקוד והבעה גלויה⁷. הנשים שרו לכלה שירים בערבית תימנית שעברו בעל פה מאם לבת, חלקם שירי הלל ליופייה ולתכשיטיה וחלקם שירי פרידה קורעי לב מבית אמה לקראת המעבר לבית חמותה^{7, 10}.

במקביל, או בערב שלמחרת שנקרא בפי יהודי תימן לילת אלחנא, התכנסו הגברים בבית החתן^{6, 10}. החתן לבש שמלת בד לבנה ארוכת שרוולים שנקראה קפטאן, קמיץ או ענתרי, מתחתיה בגד תחתאני, על ראשו כובע כואפי או לג׳ה רקומה שסביבו מצנפת משי הנקראת מצר, ועל כתפו טלית שנקראה בערבית תימנית שמלה¹⁰. הערב נפתח בסעודה חגיגית שבה דרש רב הקהילה בדברי תורה, ולפני ברכת המזון קראו המסובים בקול רם ובצוותא את מזמור מ״ה בתהילים, הפותח במילים רחש לבי דבר טוב^{6, 10}. רק לקראת חצות הגיע הטקס¹⁰.

נקש ושד׳אר: איך צבעו את ידי הכלה בדונג חם ובאמוניה

בעוד שבחינות ישראליות היום מניחים עיגול קטן של עיסת החינה במרכז כף היד כרמז למטבע של ברכה ושפע ושוטפים אותו כעבור דקות אחדות, בתימן הייתה צביעת הידיים והרגליים של הכלה מלאכת מחשבת שנמשכה ימים אחדים^{4, 5}. חוקר תולדות החינה ד״ר נעם סיינה, שסקר את עדויות הנוסעים קרסטן ניבוהר משנת 1772 ויעקב ספיר בספרו אבן ספיר משנת 1866 לצד ספריהם של הרב עמרם קורח והרב יוסף קאפח, מציין כי החינה שימשה בתימן גם בחיי היומיום ובחגים כמו פורים וסוכות^{4, 5}. לרווקות הותר לצבוע רק ידיים. כפות רגליים צבועות בחינה היו סימן היכר מובהק לנשים נשואות בלבד⁴.

לקראת החתונה נחלקו מנהגי החינה בתימן לשלוש מסורות אזוריות של עיטור, שנקרא בערבית נקש^{4, 5}. בקרב יהודי חבאן, שעלו לישראל והתיישבו במושב ברקת, ציירו במרכז כף היד עיגול גדול של חינה ולעיתים נקודה בליבו, צבעו פסים עבים סביב פרקי האצבעות וכיסו את הציפורניים^{4, 5}. בכפרים של צפון ומרכז תימן מרחו את כפות הידיים והרגליים בשכבה אחידה או עיטרו את גב היד בשורות של שלוש, ארבע או חמש נקודות בין קווים ישרים, מסורת שנשמרה בישראל עד שנות השמונים^{4, 5}. בצנעא הבירה העיטור היה מורכב בהרבה. השארעות בצנעא פיתחו טכניקת צביעה בהיפוך בת ארבעה שלבים שיצרה על עור הכלה דגמים הדומים לתכי הרקמה התימנית⁵.

השירים והקצב: שירת נשים על פח וצחן מול שירת הדיואן של הגברים

מי שמאזין למוזיקה של חינה תימנית שומע שני עולמות מוזיקליים שחיו זה לצד זה. יהודי תימן הקפידו במשך דורות על ההלכה התלמודית האוסרת נגינה בכלי שיר לאחר חורבן בית המקדש¹⁰. כלים כמו עוד לא נכנסו לשמחה. במקומם פיתחו בתימן שירה קולית ומקצבי תיפוף על פח ועל כלי בית פשוטים שהפכו לכלי הקשה לכל דבר¹⁰.

בעזרת הנשים הובילו את הערב משוררות מקומיות ששרו בערבית תימנית מתוך הזיכרון, ללא ספר כתוב^{7, 10}. בשירי שירת הנשים התימנית תוארו שלבי ההלבשה, פאר הפנינים והכסף, והחשש של הכלה הצעירה מפני הפרידה מאמה, ובין בית לבית פרצו הנשים בקריאות קילולים גבוהות, שנקראו בתימן גם ג׳טרפה או לולו^{7, 10}.

בחדר הגברים נשמעה מוזיקה אחרת לגמרי. הגברים שרו מתוך ספר הדיואן, קובץ השירים הארוך והצר שבו נאספו פיוטי רבי שלום שבזי, רבי יוסף בן ישראל ומשוררי תימן בעברית, בערבית יהודית ובארמית¹⁰. כל מחזור שירה של הגברים בשמחת החתן בנוי משלושה שלבים קבועים: פתיחה איטית ורצינית הנקראת נשיד ומושרת מפי אחד המכובדים ללא ריקוד, מעבר לשירה קצבית הבנויה במתכונת שירי האזור שבה קמים שני גברים לרקוד זה מול זה את הצעד התימני בחלל החדר, וחתימה בשיר הלל קצר הפותח ומסתיים במילה והללויה ומברך את החתן ואת בעלי הבית¹⁰. בתהלוכות הליווי של החתן, שנקראו זפה, ובשמחת החתונה שרו הגברים גם שירי חידויה עתיקים הבנויים לפי סדר האלף בית, ובראשם הפיוט הידוע אהוב מהר המור¹⁰.

כשנפרדים מן החתן מברכים אותו: אלוהים יבנה ביתך⁶

מה מונח על השולחן בחינה תימנית ובמה היא שונה מחינה מרוקאית

האורח הישראלי שמורגל בחינה מרוקאית מצפה לראות בכניסה לאולם מתלים של גלימות קטיפה לכל הקהל ומגשי ענק של עוגיות מרציפן, ספינג׳ ומופלטה מנצנצים מסירופ סוכר. בחינה תימנית ההיגיון אחר לגמרי.

• לבוש הכלה והחתן בתימן בנוי מכובע גרגוש מזהר, כתר תשבוך לולו מפנינים, תכשיטי כסף בפיליגרן ושמלת קפטאן או מזהר לחתן, בעוד שבמרוקו לובשת הכלה שמלת קטיפה רקומה בחוטי זהב או תכשיטה עם חגורת מדמה והחתן לובש ג׳לביה ותרבוש^{1, 2, 10}.
• לבוש האורחים באולם בחינה תימנית נשאר בגדי הערב שבהם הגיעו מהבית ורק בני הזוג והוריהם מתלבשים בתלבושת המסורתית, לעומת חינה מרוקאית שבה מחלקים לקהל קפטנים וג׳לביות ללבישה מעל הבגדים^{4, 10}.
• קישוט החינה בצנעא כלל דגמי נקש בשעווה והשחרה בשד׳אר או עיגול במרכז הכף בחבאן, ואילו במרוקו מורחים עיגול במרכז כף היד כסמל למטבע ברכה או מזלפים דגמי תחרה על גב היד^{4, 5, 10}.
• הליווי המוזיקלי בתימן נשען על שירת נשים בערבית תימנית בליווי תיפוף על פח וטס נחושת לצד שירת הדיואן של הגברים, בעוד שבמרוקו שרים בערבית מרוקאית ובעברית בליווי דרבוקה, בנדיר ותזמורת סביב אוהל החינה^{7, 10}.
• הכיבוד העיקרי על השולחן התימני הוא תקרובת ג׳עלה של פיצוחים, קליות ופירות יבשים עם מאפי חמאה כמו כובאנה ובינת אלסחן וחליטת קישר, לעומת מגשי עוגיות שקדים ומרציפן, מופלטה, ספינג׳ ותה עם נענע בחינה מרוקאית^{6, 9}.

במרכז השולחן התימני עומדת תקרובת הג׳עלה⁶. במקום מגדלי סוכריות צבועות, מניחים קערות של קליות, שקדים, אגוזים, צימוקים, חומוס קלוי, תמרים ופירות יבשים, שמלווים את השירה והשיחה לאורך שעות הערב לצד כוסיות עראק או יין שרף⁶. שמעון גרידי מתעד במאמרו ממנהגי יהדות תימן כי האירוח סביב ג׳עלה מלווה את החתן והכלה גם בשבת שלאחר החתונה, כאשר הקרובים מלווים את החתן מבית הכנסת לאחר ששרו לו בעלייתו למפטיר את הפיוט חתן נעים עלה⁶. לצד הג׳עלה מוגשים בחינה מאפי בצק מתוקים או מלוחים הנספגים בחמאה מזוקקת הנקראת סמנה, ובראשם הכובאנה ובינת אלסחן, המוכרת בישראל גם בשם סבאיה ועשויה שכבות בצק דקיקות הנאפות זו על גבי זו ומוגשות עם דבש, ולצידן ספלי קישר חמים מתובלים בזנגביל⁹.

בסוף הטקס ניגשים אל החתן להיפרד ממנו. בבתים שמכירים את הנוסח מתימן נשמרו חילופי משפטים קבועים שתיעד שמעון גרידי⁶. המברך אומר לחתן אלוהים יבנה ביתך, והחתן משיב לו לפי מצבו המשפחתי של המברך: אם המברך הוא אדם נשוי, עונה לו החתן ביתך לא יחסר, ואם המברך עודנו רווק, משיב לו החתן ביתך יבנה⁶.