מילים בתימנית ופירושן, ומילים עבריות שקיבלו בתימן משמעות אחרת

מה זה גלבי בתימנית? גלבי פירושו הלב שלי, מילת חיבה בערבית של יהודי תימן. איילת צברי כתבה שסבתא שלה השתמשה בערבית למילות חיבה, ובהן גלבי, חיאתי, החיים שלי, ועיוני, העיניים שלי⁸. אבל בבית תימני היו גם מילים שנשמעות עבריות לגמרי ואומרות משהו אחר: צורף נקרא צייר, תכשיט כסף נקרא טהור, והחופה נקראה קידוש².

מילים בתימנית הן בעצם שני דברים: הערבית שדיברו יהודי תימן, והמילים העבריות שהיו בתוכה. את הערבית עצמה הם כינו לשון הגרי. יהודה רצהבי פרסם בלשוננו לעם, ב־1970 וב1971, סדרה של שלושה מאמרים על המילים העבריות שבדיבור הזה. לדבריו, העברית נכנסה לערבית שלהם מבית הכנסת ומהלימוד. כל גבר עלה לתורה וקרא בעצמו את הקטע שלו, והמלמד בכפר נתן לכל ילד מילה עברית אחת ביום עם התרגום שלה, ולמחרת בבוקר בדק אם הוא זוכר: תאנה היא אלתין, שעורה היא אלשעיר¹. הנשים לא למדו, ולכן הכירו הכי מעט עברית.

רוב המקורות רשמו את המילים כמו שאמרו אותן בעיר אחת, בדרך כלל צנעא, ובדרום ובכפרים אמרו לא מעט מהן אחרת. המילים העבריות כאן באות ברובן מהרשימות של רצהבי, וכשמילה באה ממקור אחר, מהמילון הקולי של תימני נט או מהמחקר של משה פיאמנטה, כתבנו את זה לידה.

מילים עבריות שאמרו בהן משהו אחר

באותה רשימה יש עוד מילים עבריות יומיומיות שקיבלו בתימן משמעות אחרת. צורף הכסף נקרא צַיָּר, והתכשיט שעשה, וגם מתכת הכסף עצמה, נקרא טָהוֹר. מי שסבל, וגם מי שצם, הִצְטַעֵר, הַרְגָּשׁוֹת היו מהומות, ורוֹשֶׁם היה פציעה בגוף².

קְרָא הוא התנ״ך¹. וחֵפֶץ הוא ספר, בעיקר ספר של שמירה, וצִבּוּר הוא מניין⁶.

ויש מילים עבריות שנבנו בבית מחדש. חשקה היא התלהבות וחיבה, ודעתן הוא אדם חכם². ויש פעלים בתבנית ערבית על שורש עברי: תשטא, עשה את עצמו שוטה, ותחטא, ביקש סליחה².

מילים שהשכנים לא הבינו

חלק מהמילים העבריות שימשו כדי שהשכנים המוסלמים לא יבינו. את המילים הקשות מהרשימות האלה, אלה שכוונו נגד השכנים, השארנו בחוץ.

הכי אהבנו את חוּץ מִכְּבוֹדָךְ, מילה מנומסת לנעליים, שמבקשת סליחה עוד לפני שמזכירים אותן. נוֹשֵׂא אָדָם הוא חמור, מהגמרא במסכת מגילה, בסיפור על תרגום התורה ליוונית: וירכיבם על נושא בני אדם. וכַּבֵּד הַמָּקוֹם, כבד את המקום, אומרים למי שהתנהג לא יפה, ופירושו צא מכאן².

בבית ובמשפחה

במטבח

לחוח הוא במילון הקולי לחם רך ודק מדורה, שנאפה באבוב ונראה כמו כברה⁴. ג׳עלה היא הפירות והקליות שמגישים על השולחן לפני הסעודה, על מגש נחושת שנקרא מעשרה⁴. חוואיג׳ הוא במילון הקולי תבלינים בכלל, וגם כינוי לכוסברה⁴. חילבה היא במילון הקולי לפת מזרעי תלתן, ומערבבים בה זחוק, שזה הכתיב שם לסחוג⁴. סמנה היא חמאה מבושלת, וקישר נקרא על שם קליפת הקפה⁴. לסיס הוא במילון הקולי כל קטנית שבושלה במים, ובהמכלול תבשיל שעועית אדומה וביצה לשבת בבוקר, ולא מצאנו מקור שלישי שיכריע^{4, 7}. ופיאמנטה מספר שנשים בצנעא קראו לחג השבועות זלביה, על שם הלביבות⁵.

איך זה נשמע

גם הקו״ף נשמעה אחרת. בהגייה התימנית של העברית רוב יהודי תימן אמרו אותה כמו ג׳. גם בערבית של צנעא הקו״ף נשמעת כמו ג׳, ולכן הקאת נקרא שם גת, וכשיושבים יחד ולועסים, זו תכזינה¹⁰.

ברשימות יש גם ברכות: ביום אמרו שלום עליכם, ובלילה תלין בטוב, וענו תקיץ ברחמים².

מה שלא מצאנו

אנשים מחפשים ברשת גם מילים כמו מנחגנה, ג׳חרי, נהי וחובלי. לא מצאנו אותן באף מילון שפתחנו, ולכן לא כתבנו להן פירוש. אם אתם יודעים מה הן, כתבו לנו.

רצהבי סיפר ב־1971 על עולה חדש מתימן שראה בשוק בישראל שלט: כל אישה קונה לה אמה. הוא חשב שבישראל עדיין מוכרים עבדים ושפחות, עד שקרוב משפחה הסביר לו מה זו אמה³. הוא לא כותב מה מכרו בחנות. באותו עמוד הוא מספר על ראש קהילה בצפון תימן שקיבל מכתב מפקיד של הסוכנות היהודית, שביקש ממנו לשמור על נכסי הרוח של הקהילה למען ההיסטוריה. אף אחד שם לא הצליח להסביר מה זה נכסי רוח. אז לפני שיצאו לדרך, הם קברו את כתבי היד ואת הספרים הישנים בכדים בבית הקברות, והם קבורים שם, הוא כותב, עד היום³.

ועל הערבית של יהודי תימן בישראל הוא כתב באותו מאמר, כעשרים שנה אחרי העלייה הגדולה:

בעוד יובל שנים ספק אם יהא קיים כדיבור חי.³