מנהגי חנוכה של יהודי מרוקו: החנוכייה בפתח והקוסקוס לכולם

יהודי מרוקו תלו את החנוכייה בפתח הבית, בצד שמאל, מול המזוזה, וקראו לה פשוט חנוכה. המוזיאון היהודי בניו יורק כותב ליד חנוכייה מרוקאית שלו שקהילות אחרות הכניסו את החנוכייה מזמן אל תוך הבית, ויהודי מרוקו שמרו על המנהג הקודם.

מדליקים בשמן זית ולא בנרות, קודם בבית הכנסת ואחר כך בבית, וכל המשפחה אומרת יחד הנרות הללו. ליד החנוכייה שרים פיוטים שכתבו רבני פאס ומכנאס. על השולחן יש קוסקוס עם בשר מטוגן, בבוקר אוכלים סופגנים עם דבש, נפתח היין החדש, והנדיבים שולחים יין ובשר לעניים. בסוף החג הילדים שורפים במדורה את הפתילות שנשארו. רוב התיאור הזה בא משני ספרים: נר מצוה של הרב יוסף משאש, שתיאר את החג בעירו מכנאס, ויהדות המגרב של רפאל בן שמחון, שמעתיק ממנו הרבה. כשמנהג מופיע רק אצל אחד מהם, או רק בעיר אחת של יהודי מרוקו, כתבנו את זה במקום.

השנה מדליקים את הנר הראשון ביום שישי בערב, 4.12.2026, והיום השמיני, זאת חנוכה, יוצא בשבת, 12.12.

חנוכייה שקראו לה חנוכה

רוב החנוכיות במרוקו היו מנחושת או מפליז. לפי הרב משאש, במכנאס היה לכל בעל בית נר חנוכה של נחושת עם ציורים יפים, והעניים קנו חנוכייה חדשה מבדיל. בן שמחון כותב שבכמה בתים של עשירים הייתה חנוכייה מכסף טהור, ואצל העניים ביותר היא הייתה עשויה מפח לבן. מישל אוחיון, שגדל בקזבלנקה, כתב שלפני כל חנוכה הנפח של השכונה, שעשה כל השנה פרסות לסוסים, עשה גם חנוכיות מפח. אחרי החג זרקו אותן, ובשנה הבאה קנו חדשות.

על הרבה חנוכיות במרוקו יש, לפי בן שמחון, חמסה משני הצדדים נגד עין הרע, ועל אחרות ציפור מכל צד. בקטלוג של מוזיאון ישראל יש ציפורים על הגגות של החנוכיות, וכותב הקטלוג קורא אותן לפי הפסוק בתהלים "גם צפור מצאה בית". זה הפירוש שלו. על הרבה מהן יש גם קשתות בסגנון הספרדי המאורי של מרוקו.

בפתח, מול המזוזה

שניים או שלושה ימים לפני החג, כותב הרב משאש על מכנאס, הנשים ניקו את הבית וסיידו אותו, "כמו פסח בזעיר אנפין". הן הוציאו את חנוכיות הנחושת ושפשפו אותן בחול פעמיים ושלוש, עד שהבריקו כמו זהב, ואז תלו אותן במקומן "על מזוזות פתחים". בן שמחון מדייק את המקום: בכניסה לבית או לחדר, בצד שמאל, מול המזוזה. המוזיאון היהודי בניו יורק מתאר את אותו דבר: מי שנכנס בדלת ראה את החנוכייה משמאלו ואת המזוזה מימינו.

בתוניסיה החנוכייה נתלתה על הקיר מול המזוזה ונשארה שם עד פורים. במרוקו המקום היה הפתח עצמו.

שמן, פתילות ומי שגלגלה אותן

במרוקו הדליקו בשמן זית ולא בנרות שעווה. כך כותבים גם יוסף שטרית ומישל אוחיון, ובן שמחון מוסיף שהחנוכייה המרוקאית גם לא בנויה לנרות, ויש לה רק פיות לשמן. בקטלוג של מוזיאון ישראל מתוארות חנוכיות עם בזיכים, כלים קטנים לשמן, שלכל אחד מהם פייה כפולה.

על הפתילות יש שתי גרסאות. לפי בן שמחון, את הפתילות הכינו נשים צדקניות, בדרך כלל המיילדות, כמה ימים מראש, ונתנו אותן בחינם לכל מי שביקש. לפי פרופ' יוסף שטרית, פתילות לא נמכרו בחנויות, וכל עקרת בית הכינה אותן בעצמה מסמרטוטים של בד לבן ישן, בגלגול בין כפות הידיים. בשיר בערבית יהודית ששטרית ההדיר מוזכרות ידיים נפוחות, ושטרית כותב שזו לא הגזמה של המחבר. ייתכן שכל עיר נהגה אחרת, ולא מצאנו מקור שמכריע.

ההדלקה בבית הכנסת ובבית

קודם הדליקו בבית הכנסת, משום פרסום הנס, ורק אחר כך בבית. לפי הרב משאש זה היה אחרי תפילת העמידה של ערבית, ולפי הרב אליהו ביטון, בספר נתיבות המערב, בין מנחה לערבית, ובבית אחרי צאת הכוכבים. בבית אבי המשפחה אסף את האישה והילדים, בירך בניגון ובקול רם, ואז כולם אמרו יחד את הנרות הללו "בקול המולה", ואחריו מזמור שיר חנוכת הבית. היו שהוסיפו ויהי נועם שבע פעמים.

רפאל בן שמחון כותב שהשיר מעוז צור ישועתי כמעט לא היה מוכר בצפון אפריקה, ושכמעט לא שמעו עליו. ליד החנוכייה במרוקו שרו פיוטים אחרים. הנשים, גם לפי בן שמחון, לא עשו מלאכה כל זמן שהנרות דלקו, ועל אלה ששמרו על זה גם ביום הראשון וביום השמיני כתבנו בזאת חנוכה.

בבוקר, לפי הרב אברהם אסולין והרב ביטון, מנהג ערי המערב הוא לומר מזמור שיר חנוכת הבית לפני ארוממך. אסולין מוסיף שהמנהג כתוב בסידור אהבת הקדמונים של מגורשי ספרד בפאס, שלדבריו נוהגים בו יותר מחמש מאות שנה. בכל אחד משמונת הימים מוציאים ספר תורה, ובזמן ההוצאה אומרים בניגון מיוחד פסוק על נר או על אור, פסוק אחד לכל יום. ברשימה אחרת שהתפרסמה באתר מורשת יהדות מרוקו יש כמה פסוקים שונים, כך שגם כאן היו קהילות שנהגו אחרת. ובגלל שבכל יום מוציאים ספר תורה, היו משפחות שכתבו ספר תורה חדש, לזכר קרוב או על שם המשפחה, והכניסו אותו לבית הכנסת דווקא בחנוכה.

השולחן

בערב חנוכה במכנאס, כותב הרב משאש, החנויות מלאות כרוב, דלעת אדומה, בצל ולפת. כל אלה הולכים לקוסקוס עם בשר מטוגן, "שעושים כל בני העיר לחנוכה, יחד עשיר ואביון". גם מישל אוחיון זוכר מקזבלנקה קוסקוס מיוחד בארוחות של החג. ובשיר הוויכוח בין פורים לחנוכה של משה בן יעקב, שנקרא בן הרוס, שנדפס ב־1956, פורים לועג לחנוכה: "העשיר יעשה בו רק כוסכוס בדלעת, ועליו חתיכת בשר צמוקה".

הרב ביטון כותב שיש שנהגו לאכול בחנוכה קוסקוס עם בשר של תרנגול זכר, ומביא את זה מאוסף המנהגים של הרב שלום דנינו. זה מנהג של חלק מהמשפחות, ומאיפה הוא בא לא מצאנו.

את הבשר הכינו חודשים קודם. מאלול, כותב משאש, מילאו הנדיבים כדי חרס בבשר מטוגן בשמן זית, יותר מ־200 קילו, ובערבית קראו לו לכליע. כד אחד היה לחורף של הבית, ואחד נשמר לחנוכה בשביל העניים, ולתלמידי חכמים שהיו צריכים נתנו מנה כפולה ובצנעה. בן שמחון כותב שקנו את הבשר בקיץ, כשהיה זול, ושמרו אותו בכדים מתחת לשכבת שומן, ושבחנוכה פתחו את הכדים.

גם היין של חנוכה הוכן מראש. לא היו גתות. בעל הבית בנה על הרצפה מעין בריכה מעץ, אטם אותה בטין שנקרא תאדקא, ופועלים דרכו על הענבים. כדי לסחוט את מה שנשאר, הזמינו מהרחוב כל מי שעבר, "ובלבד שיהיה שמן", שיעמוד על שתי קורות מוצלבות מעל הענבים. הם עמדו שם כעשרים דקות וסיפרו סיפורים ובדיחות. על הכדים הסגורים כתבו "אלו לחנוכה, ואלו לפסח". בחנוכה, לפי בן שמחון, שלחו מהיין לקרובים ולמכרים.

בבוקר, בכל שמונת הימים, אכלו לפי משאש סופגנים עם דבש. מי שאשתו לא הכינה קנה בחנויות שנפתחו במיוחד לחנוכה. נהגו לשלוח מהם מנות לבנות הנשואות, והמשודך שלח למשודכת שלו, ובכל בוקר הלכו ברחובות נערים, נערות ומשרתים עם צלחות גדולות של נחושת ממורטת, מלאות סופגניות, ולצדן חלות דבש, חלב ויין. בן שמחון קורא להן ספינג׳ וכותב שטבלו אותן בסוכר או בחמאה ובדבש. לצדן טיגנו אלמקרוד, לביבה משולשת מבצק סמיך יותר שאכלו עם תה, ובן שמחון קורא לה הסופגנייה של העניים, כי הייתה זולה וקלה להכנה.

בכל בית ערכו בחנוכה סעודה גדולה אחת לקרובים, עם קוסקוס, בשר מטוגן ויין חדש, ושרו בה, כלשון משאש, "כל שיר ושבח שיש על חנוכה". בן שמחון שם את הסעודה הגדולה ביום השמיני, זאת חנוכה, אצל המשפחות האמידות.

מה נתנו ולמי

בלילה הראשון, לפי בן שמחון, נשות הנדיבים חילקו לנזקקים יין, בשר מטוגן, לביבות וקוסקוס, בעיקר לאלמנות, לתלמידי חכמים ולקרובים עניים. משאש מוסיף שכל היום עברו העניים מדלת לדלת עם כלים גדולים ריקים, ושהחסד הזה "יש לו תשלומין כל שמונה", מי שלא לקח היום לוקח מחר. שליחים הביאו יין ובשר מטוגן לתלמידי חכמים ולחולים. במכנאס שלחו המלמדים את התלמידים הקטנים לעבור בין הבתים במלאח ולבקש קמח, קטניות, פירות יבשים או כסף בשביל המלמד, והילדים דקלמו בערבית יהודית חרוזים שבהם בירכו את בעלת הבית.

עוד לפני החג, בשבת שבה מברכים את חודש כסלו, כשהחזן במכנאס הגיע למילים "המלומד בנסים", עניים חובבי צחוק הוסיפו מעצמם "והמלומד בנשים צדקניות המחלקות בשר ויין". כך אצל משאש.

ודמי חנוכה? כאן המקורות חלוקים. בן שמחון כותב שילדי המגרב לא קיבלו כסף בחנוכה, רק בפורים ובתשעה באב, ושהסביבון לא היה מוכר להם, ובמקום משחקים הרבו בסעודות. הרב ביטון כותב, בשם הרב שלום דנינו, שנהגו לחלק לילדים דמי חנוכה, וכך גם בפורים. ייתכן שזה עניין של עיר ושל משפחה.

וילד שנולד בחנוכה, כותב ביטון, נהגו לקרוא לו נסים.

הפיוטים

כל קהילה שרה מהספר שלה. בן שמחון מונה: בפאס את עת לכל חפץ של הרב יעקב אבן צור, במכנאס את תהלה לדוד של הרב דוד חסין, בצפרו את שיר חדש של הרב רפאל משה אלבאז, ברבאט את שירי דודים של הרב מאיר אלעזר עטיה, ובמרקש וברוב הקהילות את שיר ידידות. הרב משאש רשם מה שרו במכנאס מול החנוכייה אחרי ההדלקה. ברשימה שלו יש גם שיר של הרב רפאל בירדוגו, יונים הגאיונים, שנשארו ממנו שני בתים בלבד, "והשאר, אבד".

גם הרב משאש עצמו כתב שירים לחנוכה. אחד מהם, שבן שמחון מביא, נפתח במילים "נר מצוה אור על פתחים, ככוכבים הם זורחים".

בפאס היו גם פיוטים לשבת חנוכה. יוסף תדגי כתב על שניים: אני היום אברך, של הרב רפאל אהרן מונסונייגו, שחי בפאס בין 1760 ל־1840, ומי כמוכה של בנו, הרב ידידיה. שניהם נדפסו יחד בפאס בשנות הארבעים, ולפי תדגי קראו אותם בבית הכנסת בשבת חנוכה "עד השנים האחרונות, לפחות בבית הכנסת שבו התפלל הרב". השנה יש בחנוכה שתי שבתות, 5.12 ו־12.12.

ויש שירים שבהם חנוכה רב עם חגים אחרים. בשיר בעברית של רבי שלמה, מהקובץ שרביט הזהב, השבת וחנוכה באים לריב, והשבת טוענת לבכורה. חנוכה עונה לה: "כי שמונה ימים גומרים בי את ההלל". בשיר בערבית יהודית מכתב יד בספרייה הלאומית, כנראה מהמאה ה־19, פורים מכבה לחנוכה את החנוכייה ולועג לה שמוצאים אותה תמיד "כמו קבצנית בפתח הבית, או תלויה על הקירות", בתרגום של יוסף שטרית.

שטרית, שההדיר את השיר, כותב שחנוכה עמד בתחתית הסולם של החגים. חוץ מההדלקה לא היו בו טקסים שמלכדים את כולם, והמאכלים שלו, הסופגניות והקוסקוס, "שייכים למנהג המשפחתי".

לפי העיר

אין מקור שמשווה בין הערים במרוקו. יש מה שכל מקור ראה במקום שלו, ולכן התמונה לא מאוזנת: מכנאס מתוארת בפרטים, ועל טנג׳ר, אוג׳דה, דבדו ותאפילאלת לא מצאנו דבר על חנוכה.

• בתטואן, חנוכיות פליז עם ציפורים ואגרטלים. על אחת מהן, לפי הקטלוג של מוזיאון ישראל, יש כתובת בערבית עם שם העיר ועם שם של יהודי שלא פוענח עד הסוף. המוזיאון היהודי בניו יורק כותב שארבע חנוכיות כאלה הגיעו מתטואן למוזיאון ישראל בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים.
• בצפרו, השירים של אלבאז, וחנוכייה יצוקה מסוג שנעשה או שהשתמשו בו גם בצפרו וברבאט, לפי המוזיאון היהודי בניו יורק.
• במרקש, צלחת פליז עם הכתובת בסמן טוב, וחנוכייה מהמאה ה־19 שנעשתה כדוגמת חנוכיות הולנדיות מהמאה ה־18.
• במוגדור, חנוכייה מכסף ואבץ מאמצע המאה ה־20.
• בדרום, בתרודאנט ובאנטי אטלס, חנוכיות מאבן אפורה כהה, שהקטלוג קורא להן כפריות, וחנוכיות פליז יצוקות. העתקים של הפליז היצוק, לפי המוזיאון בניו יורק, עוד נעשו בישראל בעשורים המאוחרים של המאה ה־20.
• בקזבלנקה, חנוכיות הפח של הנפח, לביבות עם תה נענע אחרי ההדלקה וקוסקוס מיוחד בארוחות, כך במשפחה של מישל אוחיון.
• במזגן, היום אל ג׳דידה, חנוכיות מפח של קופסאות סרדינים.

ראש חודש טבת ויום השמש

ראש חודש טבת חל בתוך חנוכה, והשנה הוא ב־10 וב11 בדצמבר. במרוקו הביאו בו בחורים מאורסים מתנה לארוסה, לרוב תכשיט זהב, שנקראה למזיבא, והורי הארוסה ערכו לכבודו מסיבה.

במכנאס היה ליום הזה גם חג של משפחה אחת. לפי משאש, משפחת אלחייני, שכונתה עדי, ערכה בכל ראש חודש טבת סעודה גדולה, בתודה לצדיק מאזרו שהציל את אבי המשפחה, מכלוף, מידי שודדים בתאריך הזה. בימיו של משאש, בניו של זקן המשפחה, שגם הוא נקרא מכלוף, ערכו משתאות לכל בני העיר ארבעה ימים בחנוכה, עם מתנות לעניים ולתלמידי חכמים, ושרו בהם את הפיוט צדיק אזרו של הרב יעקב בירדוגו.

אחרי החג הילדים אספו מהבתים את שאריות הפתילות והשמן, והדליקו מהן מדורות במרכז המלאח או בפתחי החצרות. הם רקדו סביב האש, קפצו מעליה ושרו בערבית יהודית חרוז שמבקש לחזור לירושלים. בקפיצה ראו סגולה נגד עין הרע, ובנות בוגרות קפצו כדי למצוא חתן. בצפרו, לפי בן שמחון, רב הקהילה ביטל את המנהג בתקנה. ליום הזה קראו יום השמש.

על היום עצמו המקורות לא מסכימים. אצל משאש ובן שמחון שרפו את השאריות ביום התשיעי. הרב אסולין כותב "מנהגנו" לשרוף אותן ביום השמיני, והרב ביטון כותב שיש משפחות שנהגו לשרוף ביום השמיני, וגם אותו קראו יום השמש.

החנוכיות שהגיעו לכאן

אלי אשרף שפר כתב בספרו שערי רצון על החנוכייה של המשפחה שלו. ב־1958, במעברת חצרים ליד באר שבע, אמא שלו לקחה את החנוכייה הישנה, שלפי המשפחה הייתה אצלם מאז גירוש ספרד, ובעצת הרב שלהם מכרה אותה למוזיאון ישראל, כדי שהבן יוכל להמשיך ללמוד. הוא הבטיח "להביא אור הביתה במקום החנוכייה שאיננה איתנו עוד". נכדו כותב שהחנוכייה עדיין במוזיאון.

ובמזגן, בסביבות 1950, מאיר בן עמי, שנולד שם ב־1910 ועבד כפחח עם אבא שלו, עשה חנוכיות מרצועות פח מודפס שנועדו לקופסאות סרדינים. לפעמים חרט על חנוכייה את ראשי התיבות של זוג, כמתנה לחתונה. אחת מהן נמצאת היום במוזיאון ישראל. בן עמי עלה לישראל ב־1955 והשתקע בבית שאן.