מנהגי חנוכה בעדות: איפה עמדה החנוכייה, מה שרו ומה עשו ביום התשיעי

"בעיראק הדלקנו את החנוכייה בפנים, כך שאפשר היה לראות אותה רק מתוך הבית." את זה סיפר ב־2021 עזרא כמה, שנולד בעיראק ב־1932 והיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים⁴. בבית שלו בבגדאד הדליק רק האבא, והבנים עמדו קרוב כדי לשמוע את הברכה.

לפי התלמוד, המקום של נר חנוכה הוא בפתח הבית, מבחוץ, מול הרחוב. אבל באותו משפט כתוב שבשעת סכנה מניחים אותו על השולחן בפנים, וזה מספיק¹. מכאן התחילו ההבדלים בין העדות, קודם כול במקום שבו עמדה החנוכייה. והיו עדות שלא חגגו חנוכה בכלל. השנה מדליקים את הנר הראשון ביום שישי בערב, 4.12.2026, והנר השמיני ביום שישי, 11.12²⁹.

איפה עמדה החנוכייה

גם הסכנה עצמה כתובה בתלמוד. במסכת שבת שואלים אם מותר להזיז את נר החנוכה בשבת מפני החברי, ורב עונה שמותר². רש״י מסביר שהחברי הם "אומה שהיתה עם פרסיים", ושהם גזרו שלא להדליק. כלומר יהודי בבל הסתירו את החנוכייה מהחצר כבר בימי התלמוד, באותה ארץ שבה גדל עזרא כמה. אמנון נצר, באנציקלופדיה איראניקה, כותב על אותו פחד מהזורואסטרים²⁰.

למה הדליקו בעיראק בפנים גם אחרי אלף וחמש מאות שנה? ברשימה של נתנאל לייפר בכיפה מ־2015 כתוב שחששו מהמוסלמים³⁴. עזרא כמה אומר רק שבחוץ זה לא היה אפשרי. סיבה אחת ברורה לא מצאנו.

ולא תמיד החנוכייה עמדה. אישה שנולדה בבעקובה סיפרה בהקלטה לפרויקט תיעוד ושימור לשונות היהודים שהחנוכייה של אמא שלה הייתה כולה מכסף, עם שמונה כוסות ותלויה מהתקרה. בכוסות שמו שמן שומשום, מים ופתילה, וכל ערב הוסיפו כוס. המשפחה ישבה מסביב לאבא, הוא הדליק ובירך, וכולם ענו אמן⁵. אישה אחרת, ילידת טוז ח׳ורמאטו, זכרה שאמא שלה הכינה בחנוכה פתילה ושמה שמן ומים, כמו במנורה התלויה של שבת⁶. אלה שתי עדויות משתי עיירות, ואין לנו דרך לדעת בכמה בתים בעיראק הדליקו בחנוכייה תלויה.

אצל יהודי תוניסיה החנוכייה עלתה על הקיר. לפי מנהג שתועד אצלם, תלו אותה ליד הדלת, מול המזוזה, והשאירו אותה שם עד פורים. לידה תלו דף עם הברכות, מזמור שיר חנוכת הבית ומגילת אנטיוכוס, ואת הפתילות מפשתן הכינה הסבתא או אשת הבית^{34, 7}.

בחלב, בסוריה, הרבה משפחות מדליקות בכל ערב נר אחד נוסף, ולכן בערב הראשון דולקים שלושה: הנר של הלילה, השמש ועוד נר. רק משפחות ממוצא ספרדי עושות את זה^{8, 9, 10}. על הסיבה יש שתי גרסאות. לפי אחת, זו תודה על המגורשים מספרד שהגיעו לחלב בשלום, אולי בחנוכה. לפי השנייה, בספרד הדליקו שני נרות כל השנה, ובחנוכה הוסיפו עוד אחד כדי שיראו את ההבדל. את השנייה מביא הרב יוסף ביטון מספר דרך ארץ, בשם שני רבנים מחלב⁸.

יהודי בוכרי שגדל בסמרקנד, ומדריך היום סיורים בקווינס, סיפר שכולם התאספו והדליקו חנוכייה שטוחה, עם שמן ופתילות כותנה. ברוב מרכז אסיה השתמשו בשמן כותנה, ולכן לחג הכינו במיוחד שמן זית. הילדים קיבלו מתנות, "אבל רק בלילה אחד"¹¹. והרב גיורא פוזיילוב מספר בכיכר השבת שאישה שגרה לבד, גרושה או אלמנה, נתנה מתנת חנוכה למולאג׳ה, איש למדן, כדי שידליק בשבילה⁷.

באשכנז כל אחד מבני הבית מדליק חנוכייה משלו, ואצל הספרדים בעל הבית מדליק אחת לכולם³.

על תימן מצאנו מעט. לחנוכייה קוראים יהודי תימן מסרג׳ה, מנורה בערבית, והרב יצחק רצאבי מבקש לשמור על השם²⁶. על מטבע החנוכה שהנפיקה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות ב־1982 מופיעה חנוכיית אבן מתימן²⁷, ואת החג עצמו קראו בערבית של יהודי תימן עיד אלסראג, חג המנורה³¹. מי הדליק בבית תימני, איפה עמדה המסרג׳ה ומה אמרו לידה, לא מצאנו בשום מקור שפתחנו.

גם על כורדיסטן לא מצאנו תיאור של הדלקה בבית במקור שאפשר לבדוק. בארמית של יהודי כורדיסטן החג נקרא חנוכאה³². מספרים שמי שלא היה לו כסף לחנוכייה השתמש בקליפות ביצים בתור כוסות לשמן, ושבר עוד ביצה בכל ערב, אבל המקור הוא אתר אמריקאי בלי הפניה, ולכן זה נשאר כאן סיפור¹⁰.

הנשים והבנות

מנהג ישן אומר שנשים לא עושות מלאכה כל זמן שהנרות דולקים, או לפחות חצי שעה, בגלל יהודית³. רפאל בן שמחון, שכתב על יהודי המגרב, מביא את המנהג ממרוקו ומוסיף שיש נשים ששומרות עליו ביום הראשון וביום השמיני, והימים שבאמצע הם אצלן "כעין חול המועד"¹², ולפי הרשימה של כיפה, ככה היה גם בכורדיסטן ובתוניס³⁴.

בתוניסיה, בג׳רבה ובלוב ראש חודש טבת היה יום של נשים ובנות, עם מפגשים, מאכלי חלב ומתנות¹⁷, ובתוניסיה קראו לו חג הבנות. השנה הוא יוצא ביום השישי וביום השביעי של חנוכה²⁹.

בלוב קראו ליום הזה ראש חודש לבנאת, לזכר חנה ויהודית. הנשים לא עבדו, ביקרו זו אצל זו ואכלו יחד ארוחת צהריים, והאמהות שלחו מגשים של ספנז לבנות הנשואות. המאורסים שלחו למשפחת הכלה סל¹⁸. במרוקו, באותו יום, הביאו בחורים מאורסים לכלה מתנה, לרוב תכשיט זהב, וההורים שלה עשו מסיבה¹⁴. ובבגדאד בסוף המאה ה־19 משפחת הכלה שלחה בערב חנוכה לבית החתן "כסא חנוכה", מגש גדול של עוגות שקדים, תפוזים וממתקים, עד שהרבנים הגבילו מתנות כאלה בתקנה³⁰.

מה אומרים ושרים אחרי ההדלקה

מעוז צור נכתב באשכנז, כנראה בתקופת מסעי הצלב, ושם המחבר, מרדכי, חבוי בראשי הבתים. הלחן הכי מוכר שלו הוא מנגינה גרמנית מהמאה ה־16. לפי ויקיפדיה הוא התקבל בכל העדות חוץ מתימן וקוצ׳ין, שבסידורים שלהן הוא לא מופיע¹⁵.

הספרדים ועדות המזרח אומרים אחרי ההדלקה את פרק ל בתהלים, "מזמור שיר חנוכת הבית"¹⁶. בן שמחון מביא קריאה של החיד״א: ראשי התיבות מש״ח, של מזמור שיר חנוכת, הם גם מילה, שבת, חודש, הדברים שהיוונים אסרו¹².

בחנוכה במרוקו מוציאים ספר תורה בכל אחד משמונת הימים, ובזמן ההוצאה שרים פסוקים על נר ועל אור, כמספר הימים של חנוכה, "בניגון מיוחד". עושים את זה גם בישראל. הרשימה של בן שמחון מתחילה ב״נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" ויש בה שמונה פסוקים¹³.

בפרס, כותב אמנון נצר, לא ידועים פרטים על חגיגות חנוכה חוץ ממנהג אחד. עניים באו לבתים של עשירים עם מחתה של גחלים, זרקו על הגחלים אספנד, בירכו את בני הבית וקיבלו מתנות וכסף. הילדים שרו שירים בניב המקומי וביקשו שעין הרע תתרחק ממי שנתן להם²⁰. אספנד הם זרעי הרמל, ובבית פרסי שורפים אותם עד היום נגד עין הרע. מהמאה ה־15 או ה־16 יש גם שיר בפרסית יהודית על מגילת אנטיוכוס, חנוכה נאמה של עמראני²⁰.

את מגילת אנטיוכוס קראו בכמה קהילות בבית הכנסת בחנוכה, בלי ברכה, ויש קהילות ממוצא תימני שקוראות אותה עד היום²¹. בין הקהילות שקראו אותה היו תימן, איטליה וקוצ׳ין, וסעדיה גאון תרגם את המגילה לערבית²².

ואת "אוצ׳ו קנדליקאס", שמונה נרות קטנים בלדינו, הרבה חושבים לשיר עממי ישן. כתבה אותו פלורי ג׳אגודה, ילידת סרייבו, ב־1983, כשהייתה בת 60¹⁹.

קלפים, סביבון ודמי חנוכה

בפולין נהגו לשחק בקלפים בחנוכה אחרי הדלקת הנרות, וספרי חסידות נזפו בזה^{3, 7}. בגליציה החסידים הכינו לעצמם חפיסה משלהם, קוויטלעך, פתקים ביידיש: 24 קלפים, זוגות מאחד עד 12, למשחק שדומה ל־21, ושיחקו בה בחנוכה ובפורים²⁸. אצל יהודי המגרב זה היה הפוך. "משחק הקלפים אינו מקובל על יהודי המגרב בחנוכה, כי אם בפורים", כותב בן שמחון. גם דמי חנוכה לא נתנו שם בחנוכה, אלא בפורים ובתשעה באב, ואת הסביבון הילדים לא הכירו. במקום כל זה היו יותר סעודות¹².

הסביבון הגיע מגרמניה, ממשחק מזל אירופי שיהודי אשכנז אימצו לחנוכה. האותיות שעליו היו ההימור ביידיש: נ' נישט, כלום, ג׳ גאנץ, הכול, ה' האלב, חצי, ש' שטעל, שים²³.

בבוכרה, באלג׳יריה ובעיראק החביאו מטבעות של חנוכה בתוך עוגות דבש, לפי הרשימה של כיפה³⁴. ובעיראק התלמידים בחדר קיבלו "מנורה", דף שהודפסה עליו בזהב צורה של מנורה, על נייר צבעוני ועם מקום לשם של התלמיד. דפים כאלה הודפסו בכלכותה, ועם הדף באו חוברות דקות של סיפור הנס, הברכות והשירים בעברית ובערבית³⁴.

עדות שלא חגגו חנוכה

"חג החנוכה לא היה מוכר כלל באתיופיה", כתב באנגלית הרב ד״ר שרון שלום ב־2024²⁴. ביתא ישראל הכירו את ספר המקבים, שהיה בכתבי הקודש שלהם, ולכן ידעו את הסיפור, אבל את החג של חז״ל לא חגגו. רק בשנים האחרונות, הוא כותב, המנהג הגיע לכפרים באתיופיה. החג שלהם מאותה עונה הוא הסיגד, בכ״ט בחשוון, פחות מחודש לפני חנוכה.

אצל בני ישראל בהודו, לפי האנציקלופדיה היהודית מ־1906, החגים הישנים, שנקראו בשמות במראטהית, לא כללו חנוכה, ונראה שהחג יצא משימוש. אחרי המפגש עם יהודים אחרים המנהגים שלהם הותאמו למנהג הספרדי²⁵. בקוצ׳ין, קהילה אחרת בהודו, דווקא קראו את מגילת אנטיוכוס.

והקראים לא חוגגים חנוכה, כי החג לא כתוב בתורה³³. במצרים חיו קראים ליד יהודים רבנים, ומה שנכון לקראים לא נכון לשכנים שלהם.

ומה מטגנים

כמעט בכל בית מטגנים משהו, ועל מה שמטגנים בכל עדה כתבנו במאכלי חנוכה בעדות. במרוקו ספינג׳, בלוב ספינז, בתימן זלביה, בבלקן ובטורקיה בימואלוס ובפולין לאטקעס. יהודי ההרים בקווקז, שקוראים לחג חנוכוי, מבשלים בו דווקא פלוב של דלעת. ויש שאוכלים בחנוכה מאכלי חלב, לזכר יהודית^{3, 12}.

היום השמיני והיום שאחריו

היום השמיני נקרא זאת חנוכה, על שם הפסוק שקוראים בו בתורה, "זאת חנכת המזבח" (במדבר ז, פד). השם בא מאשכנז, ולא מצאו אותו לפני המאה ה־16. החסידים רואים בו את היום שבו נגמר הדין של השנה, מאחלים עד אליו "גמר חתימה טובה" ועורכים בו טיש, ובעשורים האחרונים רבים נוסעים בו למירון²². גם במרוקו קראו לו זא'ת חנוכה, והסעודה בו הייתה גדולה יותר מבכל שאר הימים¹³. השנה זאת חנוכה יוצא בשבת, 12.12.2026²⁹.

ומה עושים עם הפתילות שנשארו? באשכנז ואצל החסידים שורפים אותן, כי הן הוקדשו למצווה. הרבה קהילות חסידיות שורפות אותן בציבור, חלקן ביום עצמו וחלקן שומרות אותן לביעור חמץ לפני פסח²². לפי הרשימה של כיפה, בכורדיסטן אספו את הפתילות והשמן של כל ערב ושרפו הכול יחד ביום השמיני³⁴. במרוקו יצא מזה יום שלם.

היום שאחרי חנוכה נקרא שם יום השמש. כבר ביום השמיני עברו הילדים מבית לבית ואספו את הפתילות שנשארו, והנשים הוציאו את שאריות הפתילות והשמן. מדורות הדליקו באמצע המלאח או בשערי החצרות, והילדים רקדו מסביב וקפצו מעל האש^{14, 10}. מי שהקיף את האש נשמר מעין הרע, בחורות קפצו כדי למצוא חתן, ואישה בלי ילדים קפצה כדי להרות. אליהו בן אמוזג זכר את אמא שלו שורפת את הפתילות ואת השמן, ואת עצמו קופץ מצד לצד, "שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בתיטואן". בצפרו רב הקהילה ביטל את המנהג בתקנה¹⁴. השנה יום השמש יוצא ביום ראשון, 13.12.2026²⁹.

המיילדות של המלאח יצאו ביום השמש לפני כולם. הן עברו מבית לבית, אספו פתילות, שרפו אותן ושמרו את הפיח בקופסה קטנה. ממנו הכינו כוחל, ומרחו אותו בעיני התינוקות שנולדו במרוויד, מקל מתכת דק, לרוב מכסף או מפליז¹⁴.