סבתא מרוקאית: 20 דברים שכל נכד מכיר

חַנָּה, חְנִינָה, גֶ'דָּה או לָאלָּהḥanna, ḥnīna, jeda, lālla(סבתא בצפון מרוקו, סבתא בדרומה ותואר כבוד)

בלהגים הצפוניים והג׳בליים של טנג׳יר, תטואן, שפשוואן ופאס קוראים לסבתא חַנָּה, מילה שקשורה לשורש הערבי ח.נ.נ של חמלה ורוך או לשאילה מברברית, וכשרוצים להוסיף לה חיבה מאריכים אותה לצורת ההקטנה חְנִינָה.¹⁴

בלהגים הדרומיים של מרקש והאטלס קוראים לה גֶ'דָּה (צורת הנקבה של ג׳ד, סבא, בהגייה מרוקאית רכה הקרובה לעיצור ז׳). בכל רחבי מרוקו מוסיפים לפני שמה הפרטי או ככינוי בפני עצמו את תואר הכבוד הברברי לָאלָּה (גבירתי, כמו לאלה מסעודה או לאלה זוהרה, להבדיל מהמילה לְלָה שפירושה אלוהים בברכות).

לַבָּאס, כִּיף דָאִירlā bās? kīf dāyr?(הכול בסדר ואיך אתה מרגיש היום)

מה שלומך, ולנכדה שואלים כיף דאירה. בדלת של סבתא אי אפשר לזרוק שלום קצר ולהתיישב בסלון.¹

החוקר מרכוס חנונה, מחבר מילון הערבית היהודית של מרוקו, תיעד בכתב העת הד האולפן החדש (2013) שנימוסי הפגישה מחייבים לשאול לשלום כל קרוב משפחה מדרגה ראשונה ורצוי גם מדרגה שנייה, אחד אחרי השני, ולהצמיד ברכה לכל תשובה.

עונים: לַבָּאס, אַלְחַמְדוּלִילָּה (בסדר גמור, השבח לאל).

אַבּוּיָה, גְזָאלָה וְיָא עְיוּנִי(אבא שלי, איילה יפה והעיניים שלי)

כשסבתא פונה לנכד בן ארבע היא קוראת לו לא פעם אַבּוּיָה, כלומר אבא שלי, ולנכדה שנכנסת לחדר היא קוראת גְזָאלָה (איילה, כינוי לילדה או נערה יפה).^{3, 4, 5}

הבלשן רוביק רוזנטל מציין שהמנהג המרוקאי להעניק לילד קטן תואר של מבוגר פגש בישראל את צורות היידיש טאטעלע ומאמעלע, וביחד הם הולידו בעברית את הפניות אבאל'ה ואמאל'ה. לכל נכד שמגיע אחרי שבוע שלא התראו היא אומרת יָא ווּלְדִי, יָא עְיוּנִי (בני, עיניי) או נְמְשִׁי כְּפָּארָה עְלִיק (אלך כפרה עליך), הנוסח המלא שממנו קוצר הביטוי הישראלי המוכר.

תְעִיש וְנָאכוּ בָּאשְכּtʿīš, nāxu bāšk(שתחיה חיים ארוכים, ואקח את צרתך עליי)

תודה ובבקשה בדרך של ברכה. אם תגישו לסבתא כוס מים לא תשמעו ממנה מילה בודדת שמקבילה למילה תודה, משום שלפי מרכוס חנונה בערבית היהודית של מרוקו אין מילה אחת לתודה או לבבקשה.¹

את התודה מחליפה תמיד ברכה לחיים או לבריאות כמו תְעִיש (שתחיה) או לְלָה יַעְטִיק סְחָא, וכשסבתא מבקשת מהנכד להביא לה דבר מה מהמטבח היא פותחת בביטוי ריכוך כמו נָאכוּ בָּאשְכּ או נְעַבִּי בָּאשְכּ (אקח את הרע שלך עליי), כדי שהבקשה לא תישמע כמו פקודה.

תמזוג מהעוף, עזבה חצי בשבילו(תשפוך מהעוף לצלחת, נטשה חצי בשבילו)

תגיש אוכל מוצק לצלחת, והשאירה חצי מנה בצד למי שמאחר.³

הנשקה (אצל רוביק רוזנטל, 2021) מסבירה שבערבית היהודית של מרוקו הפעלים יְכְּבְּבּ וְיְסֶקִּי משמשים גם למזיגת נוזלים וגם להעברת אוכל מוצק מהסיר לצלחת, ולכן הפועל העברי למזוג קיבל אצל סבתא את שתי המשמעויות יחד. באותו אופן, הפועל המרוקאי ח׳ללה פירושו גם לעזוב וגם להשאיר למישהו, ומכאן המשפט עזבתי חצי בשבילו.

מכנס אחד, מסכין ומכווחה(מכנסיים בלשון יחיד, אדם טוב ונוח, אישה עקשנית)

במרוקאית שמות עצם כמו מכנסיים או תחתונים נאמרים בלשון יחיד, ולכן גם בעברית של סבתא הם הופכים למכנס ולתחתון.^{3, 5}

באותו מחקר של הנשקה מופיעות עוד שלוש מילים קבועות מהבית. כשסבתא אומרת על מישהו שהוא מסכן (מִסְכִּין), היא מתכוונת לאדם טוב, שקט ונוח שרוצים לעזור לו. כשהיא אומרת עקשן כוונתה לעצלן, וכשנכדה מתעקשת על שלה, סבתא קוראת לה מְכּוּוְחָה, מילה שנבנתה מהשורש העברי כוח בתוך תבנית מרוקאית.

חְשׁוּמָה וְאַל תִּתְגַזְ'דְרִיḥšūma(בושה גדולה, ואל תקונני כמו בהלוויה)

נזיפה של סבתא מרוקאית מול אורחים לא דורשת הרמת קול: מספיקה המילה חְשׁוּמָה (בושה) כדי שהנכדים יבינו שהגזימו.^{3, 5}

אם ילד פורץ בבכי גדול בגלל שריטה קטנה בברך, היא עוצרת אותו במשפט אל תתגז׳דרי (או אל תתגז׳דר), פועל שנולד במרוקאית ובברברית לתיאור שריטת הפנים והקינה של נשים בהלוויות, ונדד בעברית של הבית לתיאור בכי מוגזם על דבר קטן.

נְבְכִּי עְלָא סְכּוּאֵלַה פִין מְסִיתִי(אני בוכה על בית הספר שבו הלכת)

הבלשן יונס סיבוני תיעד בשנת 2019 את המשפט שסבתו ירשה מאמה במרקש ושלפה מול כל נכד שהתחצף או התחכם, ולנכד שסירב לאכול אמרו בפאס תְגְרְרֵד אֵלְמְסָארְן (שייחתכו לך המעיים, כפי שתיעדו לואי ברונו ואלי מלכה כבר בשנת 1939).^{1, 2, 5}

במדריך על קללות במרוקאית רואים איך קללה בבית מרוקאי יכולה להיות ביטוי של דאגה או הגנה. מרכוס חנונה מביא שתי דוגמאות שמבלבלות את הדור הצעיר: כשזקנה רואה נכד מוכשר וחכם ואומרת עליו שימות צעיר, האמא מחייכת משום שזוהי הגנה הפוכה מפני עין הרע, וכשסבתא אומרת על פעוט שובב תנפעו גיר לעסא, ההורים הצעירים שומעים לְעְסָא (מקל ומכות) בזמן שהיא מתכוונת למילה לְעְסְסָא בסמ״ך כפולה, שפירושה השגחה צמודה כדי שלא ייפול.

בזכות הצדיקים דיאלנא, אמן כן יהי רצון(בזכות הצדיקים שלנו, אמן כן יהי רצון)

כל איחול של סבתא מתוך אוצר ברכות במרוקאית נחתם במעבר מהיר מערבית יהודית לעברית של בית הכנסת.^{5, 6}

יעקב בהט (בספרו דרכי, 2020) ויונס סיבוני מתעדים שאחרי ברכות כמו לְלָה יְכָאלִיכּוּם (שאלוהים ישמור אתכם) מוסיפים המבוגרים את החתימה בזכות הצדיקים דיאלנא, וכל המסובים סביב השולחן עונים מיד אמן, כִּין אִיהֵי רַצוֹן.

תְבָּארְכַּלְלָה, חַמְסָה וְאִידְקtbārk allāh, xamsa, īdek(יבורך האל, חמש עליך והיד שלך)

בבית של סבתא לא משאירים מחמאה על תינוק או על תעודה טובה בלי הגנה מיידית של תְבָּארְכַּלְלָה או חמסה עליק עם כף יד פרושה.^{4, 14}

החשש מפני עין הרע והקשר שלה למספר חמש היו חזקים כל כך בערבית היהודית של מרוקו, עד שנשים מבוגרות נמנעו מלבטא את המספר חמש (חמסה) באמצע שיחה רגילה, ובמקומו אמרו לבן שיחן אִידְק, כלומר היד שלך.

מלח, תהילים וויהי נועם לתינוק שמחייך בשנתו(שמירות העריסה והדלקת נרות לצדיקים בבית סבתא)

כשנולד נין או נכד חדש, סבתא מביאה איתה שורה של סגולות נגד עין הרע במרוקו שתועדו בספרו של הרב אליהו ביטון (נתיבות המערב) ובכתביו של החוקר רפאל בן שמחון.^{9, 13}

במראשות העריסה מניחים שקית מלח קטנה וספר תהילים זעיר, ובשלושים הימים הראשונים לאחר הלידה מניחים סכין מתחת לכרית של היולדת בכל פעם שהיא יוצאת מהחדר. אם התינוק מחייך מתוך שינה, הסבתות נהגו להעיר אותו בעדינות ולומר שלוש פעמים את הפסוק ויהי נועם, מתוך אמונה ששדה משחקת איתו בחלומו, ובערבי שבתות וראשי חודשים הן מדליקות נרות לזכר הצדיקים כמו רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי דוד ומשה והבאבא סאלי.

קָאן חְתָּא קָאן, לְלָאח פְקֻלְּם קָאן(היה היה, ובכל דבר האל היה)

פתיחת המעשיות של סבתא אחרי סעודת החג או השבת, שבסופן בא תמיד פתגם שמסכם את הסיפור.^{7, 8}

בשדרות הקליטה יעל לזמי במשך ארבע שנים את אמה סימי לזמי (הארץ, 2010), שפתחה כל מעשייה בנוסחה החרוזה הזו וחתמה כל סיפור בפתגם. יששכר בן עמי, שפרסם בשנת 1976 אוסף של 1,001 פתגמים מרוקאים שליקט יהודה וחנון בפאס, ציין שרובם נשמעו מפי אישה זקנה אחת בעיר, ומרכוס חנונה (2025) מוסיף שכשנכד שואל מה פירושו של פתגם עוקצני שיש בו כפל משמעות (מַעְנָא), סבתא מחייכת, אומרת שזה פתגם לא יפה, ועונה בפתגם אחר (עוד רעיונות לתיעוד סיפורים כאלה מופיעים במדריך שאלות לסבא וסבתא).

הבְּרָאד, הסִינִיָּה והמזיגה מגבוהel-brād, eṣ-ṣīniyya, atāy(קומקום התה, מגש המתכת והתה הירוק)

אין ביקור אצל סבתא בלי כוס קטנה של תה נענע מרוקאי שמכונה בפי כולם אָתָאי (ומככב גם ברשימת מילים במרוקאית שכל בית מכיר).¹⁴

בתוך קומקום המתכת בעל הפייה הארוכה, הבְּרָאד, שמונח על מגש נחושת או פליז חקוק (סִינִיָּה או טַס), היא מבשלת תה ירוק עם הרבה סוכר וצרור נענע טרייה, ובחורף עם שיבה (לענה) ולעיתים טיפה של מי זהר. את הכוס הראשונה היא מוזגת ומחזירה לקומקום כדי שהמתיקות תתפזר באופן שווה, ואז מרימה את הבראד גבוה מעל כוסות הזכוכית ומוזגת בקשת ארוכה עד שנוצר למעלה כתר של קצף.

קופסת העוגיות הסגורה: עוגיות מכונה, ריפאת וגריבה(עוגיות יבשות לשתיית התה ולפתיחת הצום)

ליד הסיניה מונחת תמיד קופסת פח או פלסטיק אטומה ובה עוגיות יבשות שמחזיקות שבועות בלי לאבד פריכות.¹⁴

הקבועות שבהן הן עוגיות מכונה ארוכות ומחורצות שסבתא דוחסת ביד דרך תוספת מיוחדת שמורכבת על מטחנת הבשר, לצד עוגיות רִיפָאת בניחוח אניס ושומשום ששוברים בהן גם את צום יום כיפור, וגְּרִיבָּה סדוקה משקדים או אגוזים (שבפאס עוצבה כסהרונים ובמוגדור מולאה במרציפן), בעוד שבקיה ופזואלוס טבולים בדבש שמורים לימי חג ולמגשי שמחות.

שישה עד שמונה סלטי קֶמְיָה וטעימת בואי כלה(סלטים מבושלים ודג אדום של ליל שבת)

ארוחת ליל שבת אצל סבתא נפתחת בשולחן מכוסה קעריות של סלטים מבושלים (קֶמְיָה): מטבוחה שהתבשלה שעות על אש קטנה, זעלוק חצילים קלויים, גזר חריף, סלק ופלפלים עם אריסה ולימון כבוש.^{9, 12, 14}

במשפחות גדולות כמו זו שתיאר השף גיא פרץ באתר ynet בשנת 2012, הבישולים לשבת התחילו כבר ביום שלישי. אחרי הסלטים מוגש הדג המרוקאי ברוטב אדום של פפריקה מתוקה וחריפה, שיני שום שלמות, כוסברה ושמן (שחוקרת האוכל פסקל פרץ רובין מסבירה כי בניגוד לחריימה הטריפוליטאית אין בו רסק עגבניות סמיך וקימל), ובבתים רבים נשמר המנהג שתיעד הרב אליהו ביטון לטעום מתבשילי השבת כבר בערב שבת לפני תפילת ערבית ולומר בואי כלה.

אַלְקַדְרָה וְאַלְכַּסְכָּאס: קוסקוס בשתי קומות(סיר המרק התחתון וסיר האידוי המחורר שמעליו)

מי שקנה קוסקוס מהיר להכנה בשקית מהסופר לא יגלה זאת לסבתא, שאצלה מכינים קוסקוס מרוקאי רק באידוי כפול.¹⁰

כפי שתיאר המחזאי והחוקר גבריאל בן שמחון בספרו פנטזיה מרוקאית, סבתא פותחת את גרגירי הסולת ביד עם מים ושמן, מאדה אותם בחלק העליון המחורר (הקסקאס) מעל מרק שבעה ירקות וגרגירי חומוס, שופכת לקערה רחבה כדי לאוורר ולפתוח כל גרגיר בידיים משומנות, ומחזירה לאידוי שני לפני ההגשה בצורת הר (ובחגים בתוספת טְפָאיָה מתוקה של בצלים מקורמלים, צימוקים וקינמון).

סְחִינָה בשקיות בד וברכת מוצאי שבת(חמין השבת המרוקאי שמוגש בקערות נפרדות)

בצהרי שבת סבתא פותחת את סיר החמין שעמד על הפלטה מערב שבת, דפינה וסחינה (סחינה בדרום מרוקו ודפינה בצפונה), ומגישה כל מרכיב בקערה נפרדת עם כמון ומלח.^{10, 13}

בתוך הסיר מתבשלים יחד בשר, עצמות מח, חומוס, תפוחי אדמה, ביצים שלמות ושקיות בד קשורות שמפרידות את האורז או החיטה (עריסה) משאר הנוזלים. וכשהשבת יוצאת וסבא חוזר מבית הכנסת ומכריז בכניסה לבית שבוע טוב ומזל טוב, בשמחה ובלב טוב, אליהו הנביא זכור לטוב, סבתא עונה לו מיד שבוע טוב, תרבח ותסעד (כפי שמתעד רפאל בן שמחון).

החור בבצק של הספינג׳ בידיים רטובות(טבעות בצק שמרים רך שמטוגנות בשמן חם)

בחנוכה סבתא לא מוציאה מערוך ולא קורצת עיגולים בכוס להכנת הספינג׳.¹³

בצק השמרים של הספינג׳ דביק ורך מאוד, וכפי שמתארים רפאל בן שמחון (2016) והדס סיון (באתר סרוגים, 2021), סבתא מציבה קערת מים צמודה לקערת הבצק, מרטיבה את שתי כפות ידיה לפני כל סופגנייה, תולשת כדור בצק, פותחת באמצעו חור באצבעותיה באוויר ומטילה אותו ישר אל השמן החם.

קערת הקמח עם חמשת הפולים וריבות המְעַז׳וּן(סימני השפע והמתיקות של ליל המימונה)

שבועות לפני פסח סבתא כבר מבשלת את צנצנות המְעַז׳וּן (ריבות הפירות והירקות) לקראת ליל המימונה, שבו אסור להעלות על השולחן שום מאכל חמוץ או מלוח כדי שהשנה תהיה מתוקה.^{9, 12}

לצד ערימת המופלטה הדקה שמטוגנת על מחבת הפוכה ונאכלת חמה עם חמאה ודבש, היא מעמידה גביעי זכוכית עם ריבת חצילים קטנים שלמים שבושלו עם העוקץ ומסמרי ציפורן, סלילי קליפות אשכוליות, גזרים גמדיים, מרוזיה של צימוקים ואגוזים וקערת זְ'בָּן (נוגט לבן מוקצף שמוכתר בשקדים). על השולחן מונחת קערת קמח רחבה ובתוכה חמישה תרמילי פול ירוק, תמרים וחמישה מטבעות כסף לצד כד חלב, שיבולים ודגים טריים, וכל אורח שנכנס בדלת הפתוחה מתקבל בברכת תִּרְבְּחוּ וְתִסְעֲדוּ.

הצהלולים, המטבע בכף היד ולקסווה לכבירה(תפקידה של סבתא במעגל החינה)

כשנכד או נכדה מתחתנים, סבתא והנשים המבוגרות של המשפחה מובילות את תהלוכת טקס החינה המרוקאית בצהלולים (זְגָארַת) ובנשיאת מגשי נחושת עם נרות דולקים ועוגיות.^{9, 11}

יוסף שטרית (פעמים, 2003) תיעד שאת עיסת החינה מורחת על כפות ידי החתן והכלה אישה נשואה באושר ואם לילדים כסגולה לפריון ולהגנה מפני כוחות רעים, ובמרוקו נהגו להצמיד מטבע על עיסת החינה בכף ידה של הכלה ולקשור את היד במטפחת לבנה, בעוד הכלה לובשת את לְקְסְוָוה לְכְּבִּירָה, שמלת הקטיפה הכבדה הרקומה בחוטי זהב שעברה בירושה מנשות המשפחה.