מילים בעיראקית ופירושן, מצ׳אי ועד שתאכה

צ׳אי הוא תה, תמן הוא אורז, ובזונה זה חתול. אלה מילים בעיראקית ששומעים עד היום בבתים של יוצאי בגדאד, ולמטה עוד כמה עשרות, כל אחת עם הפירוש שלה. ובבגדאד עצמה הספיקה מילה אחת כדי לדעת מי מדבר: יהודי שאל מה שלומך באשלונכ, ומוסלמי אמר שלונכ, ולאישה שלונצ׳⁴.

דוד ח׳דר באסון, שסיפר על הבית שלו בפרויקט שפת אם של אתר לשון, מביא עוד זוגות כאלה. היהודי אמר כָּאן, היה, והמוסלמי אמר צ׳אן⁴. במקום שהיהודים אמרו ק, המוסלמים אמרו ג³. באסון מספר שברחוב, עם חבר, הוא היה מדבר כאילו הוא מוסלמי, כי לא רצו להראות ברחוב שהם יהודים⁴.

יעקב מנצור ועמנואל נחתומי כותבים שבבגדאד היו שלושה ניבים של ערבית לפי הדת, והם נבדלו בהגייה, בצורות, בתחביר ובאוצר המילים¹. הניב של המוסלמים קרוב לדיבור של הבדואים. היהודים ישבו במקום, ולכן דווקא הם שמרו על הערבית העירונית הישנה¹. בתוכה יש עברית וארמית, שהייתה שפת הדיבור שלהם לפני הערבית, מילים מפרסית ומטורקית, ובדורות האחרונים גם צרפתית ואנגלית, מבתי הספר של כל ישראל חברים ומהמסחר עם הבריטים¹. את רוב הדוגמאות שלהם הם לקחו מהרומן של אלי עמיר מפריח היונים, שיצא ב־1992. בסרט שנעשה ממנו ב־2014 מדברים כמעט רק בניב הזה¹⁸.

ואת היהודי שומעים גם ברי״ש. בניב היהודי הרי״ש הערבית יוצאת מהגרון וקרובה לע׳^{1, 3}, ולכן זיארה, ביקור, נשמעת זיאע׳ה². במילים העבריות שבתוך הניב הרי״ש נשארה רי״ש של קצה הלשון, כמו בבראח׳ה, ברכה³. לאה שריג מספרת בביקורת על הספר של מנצור שהוא הסביר בזה הערה של רב סעדיה גאון על הרי״ש הכפולה של יהודי בבל⁵.

כשלא כתוב אחרת, המילה והפירוש באים מהמילון החי של הערבית היהודית העיראקית, שנבנה בעיקר מדוברים שחיים היום בבריטניה ובצפון אמריקה². מילה שמופיעה שם אולי נאמרה אחרת בבצרה או במוסול. מנצור ונחתומי, שקראו את הרומן של עמיר בשביל הניב, ביקשו להקליט את הדוברים מהר, כי הניב, כך כתבו, עומד 'על סף הכיליון'¹. את המשפטים של אמא עיראקית ואת הקללות כתבנו בעמודים משלהם, בין המשפטים של יהודי עיראק, ולכן כאן הם מופיעים רק בשורה.

צ׳אי וקחווה

על השולחן

תבית הוא הסיר של שבת, ואלי עמיר מתאר אותו ברומן באריכות^{20, 1}. את קיצ׳רי אכלו, לפי הלקסיקון, בערבי חמישי ובשבוע שלפני תשעה באב²¹. קובה סלק נקראת בלקסיקון כבה שוונדר, קובה וסלק²². וזנגולה ודונדרמה, גלידה, מופיעות שתיהן אצל מנצור ונחתומי¹.

מאפים ושמנת

בבית ובשוק

ברומן של עמיר יש עוד כובעים: טאקיה, כיפת לבד, עממה, טורבן, סידארה, הכובע הלאומי העיראקי, ועקאל, החבל שקושרים על הכאפייה¹. ודשדאשה היא הגלביה הארוכה שגברים לבשו. היא מופיעה אצל עמיר, וגם ברומן של יוסי יונה, שם היא כתובה דשדשה^{1, 16}.

טוב, יפה ומאוד

כן הוא אי, לא הוא לא, ולמה הוא ליש, כמו בליש לא². ויש גם מילים לרגשות. במילון החי ערער הוא מקנא, ומי שעצוב אומר אנא מחסור, ואישה אומרת אנא מחסורה².

בחגים ובבית הכנסת

המילים העבריות קיבלו בניב את הטעם של הערבית. המוציא, מצוה, כפרה וסעודה נאמרו בטעם על ההברה שלפני האחרונה, ואמן, הגומל, חברה קדישא ומניין ראשון היו מילים של הניב לכל דבר¹.

עיראקית בעברית של כולם

וקובה? מנצור ונחתומי כותבים כבה, כבה של במיה וכבה אל בורגול. במילון אבן שושן מתשנ״ז יש קובה, עם ק, ויש גם בקלאווה, אבל אין זנגולה ואין סמבוסק¹. בקורס של מרכז מורשת יהדות בבל, שנפתח ביולי 2024 עם המורה דן שינה, אחת השאלות לדוגמה היא מה ההבדל בין כבה לקבה¹⁷. התשובה לא מופיעה בכתבה, ולא מצאנו אותה במקום אחר.

מפרסית ומאנגלית

ח׳וש וקורי באו מהפרסית^{11, 3}. מנצור ונחתומי כותבים שהקרבה לפרס והשלטון העות׳מאני הארוך הכניסו לניב מילים מפרסית ומטורקית, ושהצרפתית והאנגלית הגיעו עם בתי הספר והמסחר¹. והאנגלים עצמם קיבלו כינוי, אבו נאג׳י. מנצור ונחתומי מביאים אותו כדוגמה למילה שמי שלא גדל על הניב לא ינחש¹.

איך אומרים בעיראקית

אורז הוא תמן, עוף הוא ג׳יג׳ה, חתול הוא בזונה, ויפה הוא חלו. אמא היא מאמא, וגם אום ואמי, ואבא הוא באבא². ויקיפדיה האנגלית מעירה שבאבא, אבא, נאמר בב' כבדה, וכך הוא נבדל מבאבה, הדלת שלה³. לשלום אומרים לפי המילון החי הלאו, ולהתראות אללה וויאכ². בוקר טוב הוא צבאח אל ח׳יר, ולילה טוב הוא נומתל עאפיה.

מותק, נשמה שלי, אהבה, קמצן וחציל לא מצאנו במילון החי ולא בלקסיקון, ולא רצינו להשלים אותן מהערבית העיראקית של המוסלמים, שהיא ניב אחר. סבתא וסבא כן נמצאו אחרי שהכתבה עלתה: סִתּ וסִיד, ובפי הנכדים סִתִּי וסִיִּידִי, לפי ספר הלימוד של אסף בר משה ולפי המילון העירקי העברי של חיים סלמן^{23, 24}. ננה נשארה בלי מקור יהודי. אם אצלכם בבית קראו לה אחרת, כתבו לנו.